וַיְקַנֵּא ה׳ לְאַרְצוֹ. לְשׁוֹן ״הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי״ (במדבר יא:כט) נִכְנְסָה בְּלִבּוֹ צָרָתָהּ וְנִלְחַם בְּמִלְחַמְתָּהּ וְנִתְעַסֵּק בְּצָרְכֶיהָ. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ לְשׁוֹן ׳הַתְרָאָה׳, הִתְרָה בַּגּוֹבַאי עַל עִסְקֵי אַרְצוֹ:
וְחַס יְיָ עַל אַרְעֵיהּ וּרְחֵים עַל עַמֵיהּ:
ויקנא - בעבור ארצו, כמו: פן יאמרו לי וכבר הזכרתי כי דבר נגזר להיות יאמרוהו הנביאים, על לשון עבר.
ויקנא. ר״ל כאשר כן תעשו אז בעבור ארצו יתקנא המקום בהשפעת ארץ העכו״ם:
ויקנא. מל׳ קנאה:
ויקנא וה' ישמע תפלתם, ונגד מ"ש אל תתן נחלתך לחרפה שהוא שיקנא על כבוד הארץ שהיא נחלתו ויקנא ה' לארצו, ר"ל לכבוד ארצו, ונגד מ"ש חוסה ה' על עמך ויחמול על עמו, וכבר אמרו חז"ל במדרש רות כתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור עמו ונחלתו, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור שמו הגדול, והכהנים היו מתפללים שיעשה בעבור שמו הגדול הגם שאין ישראל ראוים, כמ"ש למה יאמרו הגוים איה אלהיהם, ולכן אמרו חוסה ה' על עמך, כי יש הבדל בין חוס ובין חמל, שהחוסה הוא מצד שיש לו צורך אל הדבר ואינו משחיתו בעבור תועלת עצמו שהוא בעבור כבוד שמו המשותף בם, אבל אחר שעשו ישראל תשובה יעשה בעבור עמו ונחלתו ויקנא ה' לארצו, לכן אמר ויחמול על עמו, שגדר החמלה הוא שאינו משחית את הדבר מצד שלמות הדבר עצמו לא מפני צרכו אליו, שה' יחמול עליהם מצד שלימותם אחר שהם צדיקים, ויש בזה שבעה הבדלים, א] שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול, אז היה עונה להכהנים שהם היו המתפללים שיעשה לכבוד שמו, אבל אחר שבאה התשועה בעבור עמו ונחלתו בזכות ישראל.
