וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃

וַאֲמַר יְיָ אַתְּ חַסְתָּא עַל קִיקָיוֹן דְלָא עָמַלְתָּ בֵּיהּ וְלָא רַבִּיתֵיהּ דִי בְלֵילְיָא הָדֵין הֲוָה וּבְלֵילְיָא אוֹחֲרָנָא אֲבַד:

ויאמר - הכתוב דבר דרך שיבינו השומעים, כי השם לא יעמול בכל הבריאות. והנה הטעם אתה חסתה על דבר לא עשית ואיך לא אחוס אני על מעשי?!

ומלת בן - בחירק כמו בן נון והיה אם בן הכות הרשע והנה לא שמח בקיקיון רק יום אחד, מהבקר עד הערב והנה היה מתחילת הלילה החל שיגדל עד הבקר, ולערב החל ליבש וכעלות השחר כולו יבש, על כן אמר: שבן לילה היה ובן לילה אבד.

אתה חסת. הנה אתה חסת ונצטערת על אבידת הקיקיון אשר אתה לא עמלת בו בחרישה ובזריעה ולא גדלת אותו להשקותו ולזבלו כי הדרך שאדם חס ומצטער על אבידת דבר שעמל בו ולא כן יחוס ויצטער על אבידת דבר שלא עמל בו:

שבן לילה היה. ר״ל ועוד שבלילה אחד גדל וצמח ומיד בלילה שאחריה נאבד כי בעלות השחר הכהו התולעת עד לא זרחה השמש וכאומר הלא אין לחוס על דבר הנעשה מהר ולא עמד זמן רב:

חסת. מל׳ חס וחמלה:

עמלת. מל׳ עמל ויגיעה:

גדלתו. ענין הצמחה:

שבן. בן בחיר״ק כמו בן בסגו״ל וכן בן נון (יהושע א) ור״ל בזמן לילה וכן כבש בן שנתו (ויקרא יב):

אבד. נאבד:

ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון, מבואר אצלי שיש הבדל בין חוסה ובין יתר לשונות כמו חמל רחם, שהחוסה הוא מצד צרכו אל הדבר כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, א"ל אתה חסת על הקיקיון מפני שיש לך בו צורך להיות לך לצל, הגם שזולת זה אין דבר מה שיעורר אותך שתתעצב עליו לא מצד שעמלת בו בנטיעתו או בגדולו, שעל זה אמר אשר לא עמלת בו, שדרך הפועל לחוס על מעשה ידיו ולא מצד הדבר עצמו שהוא דבר יקר וקיים, כי בן לילה היה ובין לילה אבד שהוא ציץ נובל שאין בו ממש: