לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה שַׁ֤בְתִּי לִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בְּֽרַחֲמִ֔ים בֵּיתִי֙ יִבָּ֣נֶה בָּ֔הּ נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת (וקוה) [וְקָ֥ו] יִנָּטֶ֖ה עַל־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃

בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱתוּב לִירוּשְׁלֵם בְּרַחֲמִין בֵּית מַקְדְשִׁי יִתְבְּנִי בָהּ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְחוּט דִמְשַׁחְתָּא יִתְנְגֵד עַל בִּנְיָן כָתְלֵי יְרוּשְׁלֵם:

לכן, וקו - משקולת הבונים.

לכן. הואיל ומאד הרעו לישראל לכן כבר שבתי את ישראל לירושלים מפאת הרחמים עם כי לא זכו ועוד יבנה בה ביתי ולא יבטל המלך את הבנין בדרך שבטל כורש:

וקו ינטה. הבונה ינטה קו המשקולת לבנות חומת העיר ולא ימחה המלך בידם:

וקו. ענינו חוט המשקולת של הבנאי וכן קו לקו (ישעיה כח):

ינטה. מל׳ הטיה:

לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים, ר"ל לכן הוכרחתי לשוב לירושלים, שהגם שאין עתה עדיין זמן הגאולה העתידה, אני עושה זה מצד מדת הרחמים, מצד ענים וצרתם, וגם ביתי יבנה בה, שלכן יהיה עתה בנין הבית שיהיה להם מקום להתפלל שם ולתקן מעשיהם ולהביא צדק עולמים אם יזכו. והנה בעת ההיא לא היה להם רשות רק על בנין הבית, לא לבנות חומת ירושלים שע"ז לא ניתן להם רשות עד שנת עשרים לארתחששתא ע"י נחמיה, הודיע להם כי קו ינטה על ירושלם לבנות גם החומה, (והכתיב קוה מלשון תקוה ויחול שמעתה יש להם תקוה אם יזכו מעשיהם שיהיה אחרית הזעם):