כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת קִנֵּ֥אתִי לְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וְחֵמָ֥ה גְדוֹלָ֖ה קִנֵּ֥אתִי לָֽהּ׃

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת מִתְפְּרַע אֲנָא פּוּרְעֲנוּת צִיוֹן קִנְאָה רַבָּא וּרְגַז רַב מִן קָדָמַי עַל עַמְמַיָא דְאַקְנִיאוּה:

כה, קנאתי לציון - כמו: ויקנא ה' לארצו.

קנאתי לציון. בזה ישיב על מה שהיה קטן בעיניהם בנין המקדש הזה והגאולה ההיא ואמר הנה באמת ציון אהובה לי מאד ובעבור מה שעשו לה האומות כועס אני עליהם קנאה גדולה ובחימה גדולה קנאתי על הבבליים בעבורה:

קנאתי. ענין כעס:

קנאתי, ר"ל הגם שקצפתי קצף גדול ואמרתי שלא אשמע כאשר יקראו. הנה התעורר אצלי קנאת ציון, והיה זה אם מצד הקנאה על כבודה הבזוי, שעז"א קנאתי לציון קנאה גדולה, אם מצד שאני קוצף על הרע שעשו האויבים לה בעבר, ועז"א חמה גדולה קנאתי לה, החמה על האויבים ועל רוע מעשיהם: