מדרש תנחומא · בֹּא · סימן ה׳

‎וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. וְכִי לֹא הָיָה הַדִּבּוּר אֶלָּא לְמֹשֶׁה בִּלְבַד? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן? כְּשֵׁם שֶׁהָיָה מֹשֶׁה כָּלוּל לַדִּבְּרוֹת, כָּךְ אַהֲרֹן. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִם אַהֲרֹן? דִּכְתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. לְמֹשֶׁה וְלֹא לְאַהֲרֹן, אַף כָּאן לְמֹשֶׁה וְלֹא לְאַהֲרֹן. וּמִפְּנֵי מָה לֹא דִּבֶּר עִם אַהֲרֹן? בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אִם כֵּן, נִמְצֵאתָ מְמַעֵט כְּבוֹד אַהֲרֹן. לֹא שֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד, שְׁנֵיהֶם שָׁוִים. בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב, ד), שְׁנֵיהֶם שָׁוִים. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ, יב). שְׁנֵיהֶם שָׁוִים. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה (במדבר יד, ו), שְׁנֵיהֶם שָׁוִין. וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שְׁנֵיהֶם שָׁוִין.

בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, חוּץ לַכְּרַךְ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹּא נִמְצֵאת שְׁכִינָה בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי (שמות ט, כט). לָמָּה? שֶׁהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם מְלֵאָה גִּלּוּלִים. לְכָךְ כְּתִיב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְלֹא בְּתוֹךְ מִצְרַיִם.

וְלָמָּה נִמְצֵאת שְׁכִינָה בְּמִצְרַיִם? לְלַמֶּדְךָ עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָיוּ כָּל הָאֲרָצוֹת כְּשֵׁרוֹת לַדִּבּוּר. מִשֶּׁנִּבְחֲרָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נִפְסְלוּ כָּל הָאֲרָצוֹת. עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם, הָיְתָה כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה לַדִּבּוּר, מִשֶּׁנִּבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם, נִסְתַּלֵּק הַדִּבּוּר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. עַד שֶׁלֹּא נִבְחַר בֵּית הָעוֹלָמִים, הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם רְאוּיָה לַשְּׁכִינָה. מִשֶּׁנִּבְחַר בֵּית הָעוֹלָמִים, יָצְתָה יְרוּשָׁלַיִם, דִּכְתִיב: כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּה לְמוֹשָׁב לוֹ (תהלים קלב, יג). וְאוֹמֵר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד, פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ (תהלים קלב, יד). עַד שֶׁלֹּא נִבְחַר אַהֲרֹן, הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין לַכְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא וְגוֹ' (במדבר יח, יט). מִשֶּׁנִּבְחַר, נִפְסְלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית וְגוֹ' (במדבר כה, יג). עַד שֶׁלֹּא נִבְחַר דָּוִד, הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין לַמַּלְכוּת. מִשֶּׁנִּבְחַר דָּוִד, יָצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (עזרא ד, ג).

וְלָמָּה נִדְבַּר עִם הַנְּבִיאִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ? בִּזְכוּת אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ' (ירמיה לא, יד). וּכְתִיב: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְגוֹ' (ירמיה לא, טו). וְאַף בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא נִדְבַּר עִם הַנְּבִיאִים אֶלָּא בְּמָקוֹם טָהוֹר. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּדָנִיֵּאל, וַאֲנִי הָיִיתִי עַל אוּבַל אוּלָי (דניאל ח, ב). וְכֵן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדֶּקֶל (דניאל י, ד). וְכֵן יְחֶזְקֵאל אוֹמֵר: וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר (יחזקאל א, א). זֶה חִדֶּקֶל. מִשֶּׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ (יחזקאל ג, כב).