מדרש תנחומא · וַיִּקְרָא · סימן ב׳

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר בִּרְכַּת הַמִּינִים, מִנַּיִן שֶׁמַּחְזִירִין אוֹתוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְטָעָה, בְּכָל בְּרָכוֹת כֻּלָּן, אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ. טָעָה בְּבִרְכַּת הַמִּינִים, מַחְזִירִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וּמִפְּנֵי מָה מַחְזִירִין אוֹתוֹ. חַיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִין הוּא, שֶׁאִם יְהֵא בּוֹ צַד מִינוּת, קִלֵּל עַצְמוֹ וְעוֹנִין הַקָּהָל אָמֵן. וְכֵן מִי שֶׁלֹּא אָמַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם, מַחְזִירִין אוֹתוֹ, חַיְישִׁינַן שֶׁמָּא כּוּתִי הוּא. אָמַר רַב אַסֵּי, גֵּר שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ חוּץ מִדָּבָר אֶחָד, אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ דִּקְדּוּק אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, אַתָּה מוֹצֵא אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה פְּעָמִים הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה עַל הַגֵּרִים, וּכְנֶגְדָן הִזְהִיר עַל עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיּוֹ שֶׁהִנִּיחַ עֲבוֹדָה זָרָה וּבָא אֶצְלְכֶם, אֲנִי מַזְהִירְךָ שֶׁתֹּאהֲבֵהוּ, שֶׁאֲנִי אוֹהֲבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה וְגוֹ' (דברים י, יח).