חֻלִּין ז׳ · ד׳
נוהג בטהורה ואין נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה מפני שאסורין קודם למתן תורה אמרו לו לרבי יהודה אינו אומר על כן לא יאכלו בני יעקב ראובן ושמעון את גיד הנשה אלא בני ישראל אלו שעומדין לפני הר סיני אלא למה כתבו שם להודיע במה נאסר אבר מן החי נוהג בבהמה טמאה כטהורה מפני שאיסורו נוהג בבני נח כישראל וחייב עליו משום אבר מן החי ומשום בהמה טמאה ד"ר יהודה ור"א וחכ"א אינו חייב אלא משום אבר מן החי בלבד שנא' (דברים יב) לא תאכל הנפש עם הבשר את שאיסורו משום בל תאכל הנפש עם הבשר חייבין עליו יצאת בהמה טמאה שכולה אסורה. האוכל אבר מן החי עובר בלא תעשה חלב מן החי חייבן עליו. חלב מן החי חייב משום ב' לאוין משום חלב ומשום חי דם מן החי חייב משום שני לאוין משום דם ומשום חי אבר מן החי חייב משום נבלה דם מן המוקדשין חייב משום ב' לאוין משום דם ומשום מוקדשין דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אין חייב אלא משום לאו אחד בלבד. אליה מן המוקדשין חייב משום ב' לאוין משום אליה ומשום מוקדשין חלב מן המוקדשין חייב משום שני לאוין משום חלב ומשום מוקדשין ר' יהודה מחייב ג' משום חלב ומשום מוקדשין ומשום חלב של מוקדשין.
על ההלכה הזו
תוספתא חֻלִּין ז׳ ד׳, מתוך מסכת חֻלִּין שבסדר קדשים. התוספתא היא אוסף ברייתות תנאיות המקביל למשנה ומרחיב אותה, בעברית מנוקדת.
