טור - אבן העזר · סימן נ״ג

הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אפי' יש לו אח והיא זקוקה לו אינו זוכה במה שפסק שיכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך ואפילו הבת חפצה בו ואפי' היה הראשון עם הארץ והשני ת"ח וכתב הרמב"ם וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס וכתב רב האי ז"ל דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו כיון שאמר בשעת קידושין הרי אני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת אע"פ שמת החתן שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לנישואי החתן דמ"מ לבתו פסק וקנתה וכתב א"א הרא"ש ז"ל משמע מתוך דבריו אם מת החתן אפי' לא יבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל דודאי לא פסק לה אלא ע"מ שתינשא בהן ואם לא ניסת ומתה והיה לה בן לא ירש הבן אותו ממון אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעי הקידושין שמכחם יבמה אחיו פסק הגאון מי שפסק מעות לחתנו בשעת הקידושין ונתנם לו קודם החופה ומתה הבת ויש לה בן יחזיר המעות לאב שכל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס אבל מי שנותן לבתו סתם שתינשא בו ולא הזכיר שתינשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אף על פי שבטלו הקידושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו: