תלמוד ירושלמי - מסכת עירובין · פרק ז׳ הלכה ה׳

משנה: מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. אֵילּוּ מַאֲכִילִין מִיכָּן וְאֵילּוּ מַאֲכִילִין מִיכָּן. נִתְמַעַט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם:

הלכה: פיס׳. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אֵילּוּ מְמַלְאֵין קוּפָּתָן מִיכָּן וּמַאֲכִילִין. וְאֵילּוּ מְמַלְאֵין קוּפָּתָן מִכָּאן וּמַאֲכִילִן. אָמַר רִבִּי חַגַּיי. כַּד הֲוִינָן יָתְבִין קוֹמֵי מְנַחֵם הֲוִינָן אָמְרִין. שֶׁלֹּא תֹאמַר אֵינוֹ כְסוֹתֵר אוֹהָלִים אֶלָּא כְסוֹמֵךְ אוֹהָלִים. שֶׁאִם הָיָה הַתֵּבֶן מְרוּדָּד שֶׁהוּא סוֹמְכוֹ לְצִידֵּי הַקּוּפָּה. רַב הוֹשַׁעְיָה בָעֵי. עֲשָׂאוֹ לְסַדִּין וּסְמָכוֹ לַכִּסֵּא מָהוּ. נֶאֱמַר כָּאן לְשָׁעָה וְנֶאֱמַר כָּאן לִשְׁהוֹת.

תַּנֵּי. מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת. זֶה פוֹתֵחַ פִּתְחוֹ מִיכָּן וּמַאֲכִיל וְזֶה פוֹתֵחַ פִּתְחוֹ מִיכָּן וּמַאֲכִיל. נִתְמַעַט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּעַרְבוּ. לְפִיכָךְ אִם רָצָה אֶחָד מֵהֶם לִסְתּוֹם אֶת פִּתְחוֹ וּלְבַטֵּל רְשׂוּתוֹ. הוּא אָסּור וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר. (וְכֵן בְּבוֹר) [חָרִיץ] שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת. הָדָא אָמְרָה. שֶׁאֵין מְבַטְּלִין מֵחָצֵר לְחָצֵר. הָדָה אָמְרָה. אֲפִילוּ לֹא עֵירְיבוּ. הָדָא אָמְרָה. אֲפִילוּ לֹא כִיוינוּ. הָדָא אָמְרָה. שֶׂאֵין שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בִּרְשׁוּת אַחַת. הָדָא אָמְרָה. לָזֶה בְפֶתַח וְלָזֶה בְפֶתַח שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וְכֵן הָבָּיִת שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת. וּדְלֹא כְרִבִּי מֵאִיר דְּאָמַר. בָּיִת הַנָּעול אָסוּר.