מדרש אגדה · בראשית פרק ל״ח

ויהי בעת ההיא וירד יהודה. שנידוהו ואמרו לו כשאמרת לנו מה בצע כי נהרוג את אחינו שמענו לך, אם היית אומר לנו השיבונו אצל אביו היינו שומעים לך, לכך נסמכה [פרשה] ויהי בעת ההיא וגו', כדי לסמוך הכר נא (שם לח כה) להכר נא:

ד"א כל מי שהוא מתחיל [במצוה] ואינו גומרה קובר את אשתו ובניו, מנא לך מיהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו [וגו'] (בראשית לז כו), היה לו להוליכו בכתיפיו אצל אביו, ולא עשה כך לפיכך קבר [את] אשתו ובניו:

עד איש עדלמי [ושמו חירה]. זה חירם שבימי שלמה ודוד, שנאמר כי אוהב היה חירם (את דוד) [לדוד] כל הימים (מ"א ה טו), למוד חירם להיות אוהב שבט יהודה:

(ותקרא) [ויקרא] את שמו ער. שהוערה מן העולם:

ותקרא את שמו אונן. אנינה היה לעצמו:

ושחת ארצה. [דש] מבפנים וזורה מבחוץ:

ויאמר יהודה לתמר. אעפ"י שאין ניחוש יש סימן, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו:

וירבו הימים. שנים עשר חדש ימים:

ויעל על גזזי צאנו. כל מקום שיש גזיזה עושה רושם:

עולה תמנתה. שתי תמניות הם, אחת של יהודה ואחת של שמשון (שופטים יד א), ולמה הוא קורא אותה עלייה וירידה, אלא עלייה ליהודה שהעמיד מלכים, וירידה לשמשון שנשא גויה:

ותשב בפתח עינים. חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו פתח עינים, אלא מלמד שתלתה עיניה במי שכל העינים תלויים בו, ואמרה לפני הקב"ה יהי רצון שלא אצא מפתח זה ריקם:

ד"א מלמד שפתחה לו עינים, ואמרה לו טהורה אני, פנויה אני, ראה יהודה ולא השגיח בה, אמר כיון שכסתה פניה זאת אינה זונה, אילו היתה זונה לא היתה מכסה את פניה, ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, אמר יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים:

ויט אליה אל הדרך. על כרחו שלא בטובתו:

חותמך ופתילך ומטך. נצנצה [בה] רוח הקודש: חותמך. זו מלכות, שנאמר חי אני נאם ה' [כו'] אם יהיה בניהו בן יהויקים מלך יהודה וגו' (ירמי' כב כד): ופתילך. אלו סנהדרין שמתעטפים בטליתותיהם: ומטך אשר בידך. זה משיח, שנאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון וגו' (תהלים קי ב):

ויהי כמשלש חדשים. לא חדשים שלימים אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון והאמצעי שלם:

הנה הרה לזנונים. מלמד שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני מעוברת [גואלים אני מעוברת]. תמר בתו של שם היתה, שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף (ויקר' כא ט) ולכך אמר יהודה הוציאו ותשרף:

היא מוצאת. מלמד שאבדה החותמת והפתילים והמטה, וזימן לה הקב"ה אחרים כמותן תחתיהם:

[המד"א או מצא אבידה וגו'] (ויקר' כא ל) והיא שלחה אל חמיה לאמר. בקש לכפור אמרה שלך ושל בוראיך הם:

הכר נא. אמר לו הקב"ה במדה שמדדתה לאביך מודדין לך:

מה פרצת וגו'. זה רבה על כל הפריצים שמטך יעמוד, [שנאמר] עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב יג):

אשר על ידו השני וגו'. וארבעה ידות כתיב הנה, כנגד ד' חרמים שהוא עתיד לפשוט את ידו בהם, חרמו של עמלק, וחרמו של סיחון ועוג וחרמו של יריחו, וחרמו של כנענים: