מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּן, אֵינָן מֻחְרָמִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מָה אִם לַגָּבֹהַּ, אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו:

מפני רעתה. שההוצאה שבה יתירה על השבח:

מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו כו': אמר רחמנא מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ומן מורה על מקצת לפיכך אין ראוי להחרים אלא מקצת ואם עבר והחרים הכל מוחרם כתנא קמא. [הגה' הגרי"ף - ר"ל מדתני במשנה דברי ר"א וכו' מכלל דחכמים פליגי עליה ועיין כ"מ פ"ו מהל' ערכין דין ב']:

מחרים אדם כו'. כתב הר"ב ונותנן לכהן כחכמים דמתני' ו'. וע"ש. א"נ דהכא הך קרא מכל אשר לו דילפינן מיניה כדלקמן בחרמי הכהנים הוא דכתיב כמ"ש שם בשם התוס':

אינם מוחרמין. לשון הר"ב דאמר קרא מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו כו'. ואע"ג דבקרא כתיב נמי בהמה השמיטו הר"ב. משום דלא צריכי. אלא למעוטי הני דבמתני' דלקמן. אבל הני תלתא צריכי. דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה"א כל דאית ליה לא לחרים אבל מין אחד לחרמיה כוליה. כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא מאדם דלא סגי ליה בלא עבודה. אבל שדה סגיא ליה בדיסתורין [שיהא אריס לאחרים ויקבל שדות למחצה ושליש ולרביע] ואי אשמועינן הני תרתי משום דהכא חיותא והכא חיותא. אבל מטלטלין לחרמינהו כולהו. צריכי. גמ'. ובברייתא יכול אם החרים יהו מוחרמים. ת"ל אך. פירש"י אכים ורקים מיעוטי. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כראב"ע אלא לכתחילה לא יחרים. נראה להגיה ולמחוק בן עזריה. דהא ר"א מרא דשמעתא הוא. ואע"ג דלקמן אפרש דאיכא בינייהו דר"א וראב"ע לאו בענין חרמים הוא. ועוד דהר"ב לא הזכיר זה. א"נ יש להגיה ואין הלכה כן בדיעבד. אלא לכתחלה כו'. וא"ת ומי חולק עליו. דאין הלכה כן. כבר כ' הכ"מ בפ"ו מהל' ערכין מדקאמר דברי ר"א אע"ג דראב"ע משמע דסבר כוותיה. [מ"מ] משמע דרבנן פליגי עליה. וכן מפורש בתוספתא. ע"כ:

אמר ראב"ע מה אם לגבוה כו'. בגמ' מפרש דאיכא בינייהו דר' אילא דאמר רבי אילא באושא התקיע המבזבז [לעניים] אל יבזבז יותר מחומש. פירש"י דגמרינן מיעקב. דכתיב ביה תרין עשורין ראב"ע אית ליה דר' אילא. דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו. ר"א לית ליה דר' אילא דאי בזבז טובא לא אכפת לן. אלא שישייר לעצמו קצת דומיא דחרם. ע"כ. והרמב"ם בסוף ה"ע פסק כדברי ראב"ע:

מה אם לגבוה. וא"ת והא האי קרא בחרם הניתן לכהנים כתיב. דהא בסיפיה דקרא כתיב לא ימכר ולא יגאל. ואילו בחרמי בדק הבית יש להם פדיון כהקדש והיכי קאמר במתני' ומה אם לגבוה כו' והא לאו לגבוה הוא כי אם לכהנים. וי"ל דאפילו בחרמים הנתנין לכהנים יש בהם קדושת הגוף כדתניא לקמן בפרקין [ד' כ"ע] חרמים כל זמן שהוא בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. נתנם לכהן הרי הן כחולין. אלמא אית בהו קדושת הגוף. תוספת: