הַמַּחֲרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ, עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ, אֵינָן מֻחְרָמִים, שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָן מַחֲרִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֲנִים אֵינָן מַחֲרִימִין, שֶׁהַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם. הַלְוִיִּם מַחֲרִימִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶן. רַבִּי אוֹמֵר, נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּקַּרְקָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם, וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם:

איסר. שמונה פרוטות:

המחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים ושדה כו': רבי יהודה מקיש מטלטלים לשדה אחוזה לפי שנאמר מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ולפיכך אומר אין מחרימים ואפי' מטלטלים ורבי שמעון לא יקיש אלא אומר מחרימים מטלטלים וכבר נתבאר בגמרא שר' שמעון אינו חולק בקרקעות וסדר דברי רבי כך הוא נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות ורבי לא ביאר דעתו במאמר הזה ולפיכך אין הלכה כר' יהודה [ע' תוי"ט]:

אינן מוחרמים. שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. דבהמה כתיב. ולא איצטריך אלא לומר מה בהמה יש לו רשות למוכרה [לעולם] אף כל שיש לו רשות למוכרה. גמ':

רבי אומר נראין דברי ר"י כו'. [כתב הר"ב] ה"ק נראין דר"י לר"ש. דהא אחוזת עולם כתיב. גמ'. ומ"ש הר"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר"ש כו'. ש"מ דהלכה כר"ש. ואיכא למדחי דר' להכי נחית לפרושי מלתיה דר"ש. דלא תקשה עליה. הא אחוזת עולם כתיב. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ו מהלכות ערכין העתיק דברי ר' יהודה והכי קי"ל בעלמא. ר"י ור"ש הלכה כר"י כדאיתא בערובין פ"ד דף מ"ו. ולשון הרמב"ם בפירושו ור' לא ביאר דעתו במאמר הזה ולפיכך אין הלכה כר"י. ע"כ. ובנא"י שבידי נמחק. אין. וכך נראה דמה טעם אין הלכה כר"י. משום דר' לא ביאר דעתו. אלא ודאי הלכה כר"י קאמר וה"ק ורבי שאמר נראין כו'. לא ביאר שדעתו כר"ש. ולפיכך הלכה כר"י כדקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י: