מָצָא בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי, שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין, נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

ברה״ר. שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד:

מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני כו': כבר בארנו אנחנו פעמים רבות כי שולחני שם המצרף ומחליף כסף וזהב במעות וכסא שלו היא התיבה שישים עליה מעותיו: ואמרו מצא בתוכו מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשיהיו אותן הפירות מאיש שאסף אותן הפירות הצריך להם בידיו ומקרקע שלו וידוע שהוא שלו ולכך חייב (להכריז) [צ"ל להחזיר]:

מצא בחנות הרי אלו שלו. עיין מ"ש לעיל אמאי לא תקני ליה חצרו:

לפני שולחני. ולא קתני מצא ב)בשלחן כדקתני מצא בחנות לומר אפילו מונחים על גבי שלחן. גמרא. וטעמא כתב הטור סימן ר"ס. שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השלחן. מה שאין כן בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה:

שלחני. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דשקלים:

הרי אלו שלו. כתב הר"ב וכגון שחבירו זה תגר וכו'. גמרא. ותגר עצמו נמי אלא דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהה כדי לערב עם פירות אחרות. חייב להחזיר. דלא מייאש תוספות. ומ"ש הר"ב אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עצמו וכו' ודשן בעצמו. ואי נמי על ידי עבדו ושפחתו הכנענים דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל דשן ע"י אחרים דלמא מינייהו נפל. גמרא: