אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת. לְהָקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ, מַה שִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֶשׁ לָהּ תּוֹבְעִים, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֶשׁ לוֹ תוֹבְעִים, חַיָּב לְהַכְרִיז:

של נחתום. אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן:

אף השמלה היתה בכלל כל אלה ולמה יצאת כו': בכלל כל אלו הוא מה שנאמר כל אבדת אחיך כולל לשמלה ולזולתה וכשיהיה לאותו הדבר סימנים ואין לו תובעים והוא שיתיאשו הבעלים ממנו אינו חייב להחזיר וענין היאוש שיאמר מי שאבד ממנו אותו הדבר אוי לי שאבד כך וכך או שיאמר דבר שיהיה ענינו זה:

ויש לה תובעין. כתב הר"ב למעוטי מידי דמיאש ויאוש הוא דשמעיניה וכו' דכיון דיש לו סימנים מסתמא לא מייאש עד דאמר וכו'. רמב"ם פי"ד מהלכות אבידה: