הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפָּרָה לַחֲרשׁ בָּהָר וְחָרַשׁ בַּבִּקְעָה, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן, פָּטוּר. בַּבִּקְעָה וְחָרַשׁ בָּהָר, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן, חַיָּב. לָדוּשׁ בַּקִּטְנִית וְדָשׁ בַּתְּבוּאָה, פָּטוּר, לָדוּשׁ בַּתְּבוּאָה וְדָשׁ בַּקִּטְנִית, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַקִּטְנִית מַחֲלָקֶת:

חלילים. למת או לחתן:

השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה כו': קנקן שם המחרישה. ואמרו פטור רצוני לומר שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופס המחרישה ושברה הוא ישלם לבעל הפרה:

השוכר את הפרה וכו'. כתב הר"ב וכל כלי מחרישה לבעל הפרה ונעריו הולכים עם בהמתו וחורשים בה. וז"ל רש"י וזה אוחז הדרבן לכוון פרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה. ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורין *) קולטר"א בלעז והוא קנקן דמתניתין. ע"כ:

פטור. רצה לומר שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופס המחרישה ושברה. הוא ישלם לבעל הפרה. הרמב"ם. ונ"י כתב דתנן פטור להדיא מפני שאלו הנערים אינם שכורים למלאכה זו עכשיו. ע"כ. ולשון עכשיו לא הבינותי. ונראה דבלאו דוקא אלא כלומר שהם נעריו דהיינו בניו. ולא הגיעו לכלל חיוב. עיין פרק החובל מ"ד. [*ויותר נ"ל שר"ל דהשתא מיירי שאינם שכורים]: