הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ חִטִּים וְהֵבִיא עָלֶיהָ שְׂעֹרִים, חַיָּב. תְּבוּאָה וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶבֶן, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה לַמַּשְּׂאוֹי. לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּים וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעֹרִים, פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ, חַיָּב. וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּב. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סְאָה לְגָמָל, שְׁלשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר:

המשרה. מים ששורין בהן פשתן:

השוכר את החמור להביא עליה חטים כו': כשפסק עמו להביא חטים והביא עליו שעורים חייב אפי' שהמשא של שעורים כמשא של חטין הנפח יותר. ואם הביא עליה פחות ממשקל השעורים ואע"פ שמדתו יותר ממדת החטים פטור לפי שלא יהיה הנפח יותר אלא כשיהיה המשקל כמותו במשקל ושלשת קבין לחמור וסאה לגמל הוא חלק משלשים על מה שפסק עמו חייב. ואם הוסיף פחות מזה אינו חייב כלום אלא נותן השכר על הנוסף בלבד ואינו חייב לשלם לפי שההלכה כסומכוס:

חייב. ל' הר"ב אם הוסיף וכו'. וכן ל' רש"י ואליבא דאביי בגמרא. ועיין לקמן. וכתבו התוספות דאליביה סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש רישא:

מפני שהנפח קשה למשאוי. ל' הר"ב כמשאוי. וכן לשון רש"י ואליביה דאביי פירשו כן. ומדרבא קאמר למשאוי תנן. וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי. שמע מינה דגירסתם כמשאוי. דאל"כ ב) לא הוי מפרשי דלא כגרסא ודלא כהלכתא. וכן מצאתי בנמוקי יוסף שכתב שהגירסא היא במשנה כמשאוי ומשום הכי פירש"י כאביי. ע"כ. ואין ספק שאיזה תלמיד הגיה הספרים אליבא דרבא למשאוי:

שהנפח קשה למשאוי. בין לאביי בין לרבא יש לי מקום עיון במ"ו פ"ו דפיאה דחשבינן נפח סאתים שהוא כבד להגביה יותר מארבעים סאה. כמבואר ממה שכתבתי שם בס"ד. וזה צ"ע: