הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְהוֹבִירָהּ, שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת וְנוֹתֵן לוֹ, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ, אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבֵיד, אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא:

ובקנים. המעמידים את הגפנים:

המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כו': כבר ביארנו כי מקבל הוא ששוכר הארץ בחלק ממה שתוציא ואם הובירה ולא זרעה ישער מה שראויה לעשות אילו זרעה וישלם החלק שפסקו ביניהם וזה מבואר:

המקבל שדה. כתב הר"ב למחצה וכו'. אבל בחכירות לא שייך. דמאי שמין איכא. חכירתו יתן. רש"י:

המקבל. שדה מחבירו. גי' הרי"ף ומשזכה בה הובירה. וכן העתיקה הרמב"ם פ"ח מה"ש:

שכך כותב לו וכו'. כלומר שכך רגילין לכתוב. ולפיכך אע"פ שלא כתב כמו שכתב דמי. דאי דוקא שכתב פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לא גזים. אלא אשלם במיטבא התנה. תוספות [פרק איזהו נשך דף ע"ד] . עמ"ש במ"ה:

שכך כותב לו. דאם לא כן פטור. ועיין [מ"ש] במשנה ג' פרק בתרא: