הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא רָצָה לְנַכֵּשׁ, וְאָמַר לוֹ מָה אִכְפַּת לְךָ, הוֹאִיל וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ חֲכוֹרָהּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ, לְמָחָר אַתָּה יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַעֲלָה לְפָנַי עֲשָׂבִים:

ושניהם מספקים את הקנים. מה טעם אמר, מה טעם חולקים בקנים, לפי ששניהם מספקים את הקנים החדשים בבל שנה:

המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש אמר לו כו': לנכש לנקות השדה כשיגדל הזרע יצמחו עמו מינים מן העשבים וכשמנקין אותן מוסיף הזרע על תבואתה הרבה לפי שתתן השדה כל כחה אל הזרע וזה דבר ידוע אצל עובדי אדמה ולפי שזה החוכר שנותן שיעור מסוים היה יכול לומר לו אני לא אנקה ואינך רשאי להכריחני לנקות לפי שאין לך הפסד אם אאסוף מעט תבואה. לולי מה שזכר מפסידות הקרקע להבא:

ולא רצה לנכש. ופירושו במקום שאין שם מנהג ידוע [שלא] לנכש. אבל אם נהגו שלא לנכש הכל הולך אחר המנהג כמ"ש המגיד פ"ח מה"ש וטעמו דהא בריש פרקין [כמ"ש בדבור לחרוש] אמרינן באתרא דנהיגי שלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש מהו דתימא וכו':

ואני נותן לך חכורך. והא ליתא אלא בחכרנותא [כדפירש הר"ב בכך וכך כורין] דאי בקבלנות פשיטא מי מצי אמר ליה מאי איכפת לך. רש"י:

ומעלה לפני עשבים. כלומר אפילו אמר ליה באחרונה אני חורש אותה. מצי א"ל שמעלה לפני עשבין ע"י הזרע שנופל מהן לארץ ויצמחו לשנה הבאה. ולזו לא תועיל החרישה. גמרא: