הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא עָשְׂתָה, אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי, חַיָּב לְטַפֵּל בָּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה קִּצְבָּה בַכְּרִי. אֶלָּא אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי נְפִילָה:

המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כו': כרי הוא ערימת התבואה שיוכל לכסות הרחת בגבהו והוא שיעור סאתים יצא ידי חובתו ור' יהודה אומר שזה שיעור שאינו ידוע לפי שזה הכלי הנקרא רחת אפשר שיהיה ארוך או קצר כדי נפילה שיעור מה שזרע בה וזה הדין הוא במקבל שביארנו שהוא ששוכר בחלק מן התבואה שתצא בה. ואין הלכה כרבי יהודה:

המקבל שדה וכו'. פירש הר"ב למחצה וכו' כאריס דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל לו. סוף סוף חכירו הוא נותן לו. רש"י:

חייב לטפל בה. מפרש בברייתא שכך כותב לו. אנא איקום ואניר ואזרע וכו'. ואוקים כריא קדמך וכו'. ועמ"ש במ"ג בשם התוספות. ואפשר לי לומר דהיינו טעמא דתנא דידן דלא תני ליה נמי. וכדלעיל. לאשמועינן הא דאפילו לא כתב כמאן דכתב דמי:

כדי נפילה. כתב הר"ב כלומר כשיעור מה שזרע בה. ונפילה פירש"י זרע שמפזרין במפולת יד ע"כ. ועי' [מ"ש] במשנה ב' פ"ב דכלאים וברפ"ה דפאה: