לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ. מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא), אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ. מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךְ:

לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו כו': קופיץ סכין גדול כמין גרזן שהקצבים חותכים בו הבשר: ומה שאמר קוברו להודיעך שהוא אסור בהנאה אחר העריפה והפועל הזה נגזר מעורף שאין מותר לשוחטו ולא לחנקו אלא לחתוך ראשו ממול ערפו ומה שאמר בכאן על החליצה והיבום על דעת האומר שהיבמה אינה מותרת אלא עד שיכוון היבם בבעילתו לשם מצוה אבל אם נשא אותה לשם ממון או לשם נוי הרי הוא כאילו פגע בערוה ואין זה אמת לפי שמאחר שנסתלק ממנה איסור הערוה כשמת אחיו בלא בנים הרי הוא מותר [יעב"ץ: בה] ואפי' נתכוין שלא למצוה ולפיכך יהיה הדין על דעת זו שמצות יבום קודמת למצות חליצה בכל זמן וכן ההלכה:

[*לא רצה לפדותו. ולא ליתנו לכהן. טור סימן שכ"א]:

וקוברו. לשון הר"ב לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה וכ"כ הרמב"ם. וכלומר לדברי הכל דלהלכה אף מחיים אסור בהנאה וכמ"ש במשנה ג'. וכך ראיתי בנא"י בפירוש הרמב"ם דמסיים לדברי הכל וגם בפירוש הרמב"ם למשנה ג' שבנוסח שלנו כתוב אבל הנאת גופו אינו אסור אלא אחר עריפה. מצאתי בנא"י וכן הנאת גופו קודם עריפה ואחר עריפה:

בראשונה שהיו מתכונים כו'. עיין מ"ש במשנה ג' פי"א דיבמות:

מצות גאולה באדון הוא קודם כו'. שנאמר ואם לא יגאל וגומר. והר"ב כתב שהוא מוסיף את החומש. והכי תנן במ"ב פרק ח' דערכין והתם [דף כ"ז] פריך לה דתיפוק ליה דמצות גאולה באדון. ומשני חדא ועוד קאמר: