הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם חַיָּבִין. לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, (וְלֹא נִפְטְרוּ) אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר:

הלוקח עובר פרתו. אע״פ שאינו רשאי. למכור לו בהמה גסה:

הלוקח עובר פרתו של עובד כוכבים והמוכר לו אף כו': ההלכה הזאת כולה מבוארת מהעיקרים שהקדמנו בפרק הראשון ואע"פ שהכהן הוא שיאכל הבכור חייב הוא להקריבו ולאכול אותו בקדושה כפי התנאים שזכרנו באורם בה' מזבחים ולפי שהמשא והמתן בביאור ענין פטר חמור הוא מעט הקדים אותו לפטר בהמה טהורה ואח"כ חזר לענין המסכת הראשון כדי לגמור אותה:

הלוקח עובר פרתו כו'. כולה מתניתין מפורש רפ"ק:

כהנים כו' חייבים. ואע"פ שהכהן הוא שיאכל הבכור חייב הוא להקריב ולאכול אותו בקדושה כפי התנאים שזכרנו ביאורם בה' מזבחים. הרמב"ם: