בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת:

בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן ובית הלל אומרים על הכסת: פירוש מקנח מנגב. ופירוש מפה היא היריעה הפרוסה על השלחן. וכסת הוא המכבד [צ"ל המכבר מלשון הכתוב (מ"ב ח, טו) ופירש רד"ק שהוא כר] שישב אדם עליו מצמר או ממשי או מפשתים ובית שמאי אומרים שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה וכל מי שיקנח במפה ההיא יטמא ידיו ובית הלל אומרום שמא יהיה השלחן טמא ונטמאו המשקין אשר במפה ויטמאו האוכלין ובית שמאי אומרים שכל שלחן שענינו כך אסור להשתמש בו. וכל זה נוהג על העקרים שיתבארו במסכתות שזכרתי לך:.

ומניחה על השלחן. כתב הר"ב שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה. דמותר להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאיתא בגמ' ופירש רש"י דבידיו שיוכלו להטמאות (כדתנן בפרק ג' דידים) הוא נזהר מליגע בכסת. ונראה דמשום הכי נקט הר"ב ראשון אע"ג דשני נמי מטמא למשקין כדלקמן מכל מקום רבותא הוא לגבי הא דאף בראשון נזהר מליגע בידיו. אבל אב הטומאה נראה דאסור להשתמש בו משום דמטמא לאדם וכלים מן התורה לא נסמוך שיהיה נזהר מליגע. ומה שכתב הר"ב דלבית שמאי אסור להשתמש בשלחן שהוא שני מפרש בגמרא גזירה משום אוכלי תרומה וב"ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן. אבל ראשון דעושה שני בחולין כבסמוך לבית הלל נמי אסור. ומ"ש שמא יטמאו המשקין שבמפה עי' מ"ש במשנה ו' פרק ד' דעדיות. ומ"ש הר"ב דאין נ"י לחולין מן התורה הכי איתא בגמרא. ומיהו לא לאפוקי תרומה דתרומה נמי מי"ח דבר הוא ואף לקדש שלמה הוא דתקון כדאיתא בגמרא פרק קמא דשבת (דף יד) אלא דהכא באוכלי חולין עסקינן. וטעמא דתיקון נטילת ידים בחולין ואע"ג דידים שהן אינן אלא שניות אין עושין שלישי בחולין כדתנן פרק ב' דטהרות משנה ג'. גזרו נטילה לחולין משום סרך תרומה כדי שיהו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם כדאיתא בגמרא פרק ח' דחולין (דף קו):