וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז), יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה), חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ. מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלֻבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח), תִּתֶּן לוֹ, שֶׁיְּהֵא בוֹ כְדֵי מַתָּנָה. לֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר. לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ, חַיָּב. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר, הַמּוֹכֵר חַיָּב. לֹא שִׁיֵּר, הַלּוֹקֵחַ חַיָּב. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת, זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ:

נוהג בארץ ובחוצה לארץ. והאידנא נהוג עלמא כר׳ אלעאי, דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. דיליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ אף ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ורבותי הורו במתנות נמי דאין נוהגות אלא בארץ, דראשית הגז והמתנות שוין הן. ולא הודו להן שאר חכמי הדור:

וכמה היא מרובה בש"א שתי רחלות כו': מה שאמר מלובן ולא צואי רוצה לומר שיתן לכהן שיעור שיהא בו אחר שיכבסנו וילבננו ה' סלעים לא פחות מזה והמשנה הזאת אינה מדברת אלא במי שיש אצלו שיעור הרבה מראשית הגז שהוא לא יתן לכל כהן ממנו פחות משיעור זה והרי זה כמו בסוף פיאה אין פוחתין לעניים בגורן כמו שבארנו שמה ושיעור ראשית הגז כמה הוא הרי הוא אחד מששים ממה שגזז וכבר אמרנו שהשיעור הקטן שחייב בראשית הגז משקל ס' סלעים ע"מ שיהיו מה' רחלות וע"מ שלא יגוז אחד מהה' רחלות פחות משתים עשרה סלע הנה נתבאר שראשית הגז לא יהא פחות ממשקל סלע:

עשויות. פירש הר"ב שמעשות את בעליהן וכו' דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה. דצאן שם המין הוא:

בכל שהן. כתב הר"ב לאו דוקא כו'. אלא משום דר' דוסא יהיב שיעורא רבה שהמנה מאה זוז כ"ה סלעים. הרי מנה ופרס ל"ז וחצי וחמשה פעמים ל"ז וחצי. קפ"ז וחצי:

וכמה נותנים כו'. מפרשינן בגמרא דלאו ארישא קאי אדקתני בכל שהן. אלא מלתא באנפי נפשה היא בישראל שיש לו גיזין הרבה דחלק ששים שבהן יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה:

לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. פירש הר"ב דקנייה בשינוי. וה"ל כמזיק מתנות כהונה כו' ופירש"י קודם שנותנן לכהן דפטור. ואע"ג דקנייה בשינוי לא קנה אלא לענין שאין מחזיר גוף הגזילה אבל מ"מ צריך להחזיר לו דמים [*כדתנן בהגוזל קמא]. הכא פטור מאי טעמא אב"א דכתיב זה [דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין]. ואב"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין. גמ' פרק דלעיל דף ק"ל [ע"ב]:

המוכר חייב. כתב הר"ב. דא"ל לוקח. מתנה דכהן גבך היא דמסתמא לא זבין המתנות. כדתנן משנה ג' פרק דלעיל. לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. גמרא:

זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. כתב הר"ב דגיזת הלבנות טובה כו'. ועצה טובה קמ"ל דיקנה מן הלוקח כשיעור השחופין או הזכרים ויתן לכהן. גמרא דף קל"ו. ואיתא התם דלרבי אלעאי דגמר נתינה נתינה מתרומה כדפירש הר"ב ריש פירקין. דינא הוא דלא יתן משחופות על לבנות. כמו דאין תורמין ממין על שאינו מינו. והר"ן האריך בזה: