חֻלִּין י״ב · א׳

שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף, בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין שֶׁקִּנְּנוּ בְפַרְדֵּס. אֲבָל אִם קִנְּנוּ בְּבַיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת, פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ:

על המשנה הזו

משנה חֻלִּין י״ב א׳, מתוך מסכת חֻלִּין שבסדר קדשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

שלוח הקן. אבל לא במוקדשין. משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבים בשלוח הקן, כגון שהיה לו עוף והקדישו כשהוא ברשותו לבדק הבית וברח ומצאו אח״כ רובץ על הקן והכירו. אי נמי, כגון שהקדיש גוזלות של שובכו למזבח לעולת נדבה ואח״כ כשגדלו אותן גוזלות ברחו ויצאו וקננו במקום אחר, דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו, והשתא דמצאן לאו מזומן הוא, ואי הוו חולין הוו מחייבי:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל כו': אפשר שיהא זה במוקדשים כמו שאני אומר והוא שאם הקדיש עוף לבדק הבית והוא ברשותו ואח"כ עף ויצא מרשותו והיה מכירו ואח"כ מצאו רובץ על הביצים חייב להביא הכל ע"י גזבר שאינו נוהג במוקדשים זו היא הלכה שנאמרה בגמרא והיא שאפשר להיות וא"א זולתו כפי העיקר שבידינו שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מוסיף על מה שנתבאר בפ' הזה. והורדיסיות מיוחסים אל הורדוס המלך שהוא התחיל לגדל יונים בבתים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

אבל לא במוקדשין. דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו. אלא להביאו לידי גיזבר. דאף על גב דמרדו לא פקעו קדושתייהו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא. דכתיב (תהילים כ״ד:א׳) לה' הארץ ומלואה. גמרא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל