אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה. נְקוּבַת הַוֶּשֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנּוּ כְלוּם, הָרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁחָסְרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת. נִקְּבָה הַקֵּבָה, נִקְּבָה הַמָּרָה, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכֶּרֶס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרֻבָּהּ. הַמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ לַחוּץ, נָפְלָה מִן הַגַּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה, דְּרוּסַת הַנֵּץ בָּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בָּעוֹף הַגָּס. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה, טְרֵפָה:

אלו טרפות. ניקב הושט. שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן. אם ניקב זה בלא זה כשרה, נקבו שניהן אפילו זה שלא כנגד זה, טרפה. וכל נקב במשהו:

אלו טרפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת כו': ושט יש לו שני קרומים אם נקב אחד מהן בלבד כשרה אם ניקבו שניהן ואפילו במשהו ואפילו היה נקב הקרום הזה שלא כנגד נקב הקרום האחר הרי זו טרפה: וגרגרת היא קנה הריאה אם נפסק רוב גבהה ברוחב היא טרפה: ויש למוח שני קרומים אחד מהן דבוק לעצם הגולגולת אם נקב אותו קרום והשני הסמוך למוח קיים כשרה ואם נקב התחתון הסמוך למוח ואפילו העליון קיים טרפה ואע"פ שלא נקב העצם: ויש ללב שני חללים האחד גדול מחבירו והגדול לצד שמאל בעל החיים כשניקב גוף הלב והגיע לאותו חלל הימין או השמאל טרפה ואפילו היה הנקב קטן כל שהוא וגם אם נקב בגוף הסחוס שיש בראש הלב שהוא כמין ביב ונקרא קנה הלב הרי זו טרפה: ושדרה היא חוליות השדרה וחוט שלה הוא החבל היורד מן המוח ויש לו קרום מקיף אותו וכשיפסק רוב גבהו של קרום זה לרחבה טרפה: וכשישתייר מן הכבד כזית במקום כיס מרה וכזית במקום העורק הגדול הצומח מן הכבד שממנו יפרדו הוורידים בכל הגוף הרי היא מותרת ואם נשתייר פחות או נשתייר שלא באלו השני מקומות טרפה: ויש על הריאה שני קרומים בתכלית הדקות אם נקב אחד מהן כשרה ואם נקבו שניהם והגיע הנקב לגוף הריאה טרפה אע"פ שהנקב קטן כל שהוא וכן קנה הריאה וכל מה שהוא ממנו בין שני חלקי הריאה בשעת נפיחתה דינם כדין הריאה ואם נקב במשהו טרפה. ואם חסר מגוף הריאה כ"ש טרפה (צ"ל גם אם) אם נפחה ולא יצא ממנה הרוח וענין החסרון הוא שאזני הריאה שלשה מן הימין ושנים משמאל ואם חסר מהם הרי היא טרפה: וסמפונות הרי הן קני הריאה והם הגופים הנבוכים הסחוסיים העוברים בגוף הריאה ודע שאם נקב סמפון מהן ומגיע לחבירו הרי הוא טרפה. ומרה כיס המרה. ודקין המעים. וכרס הפנימי הידוע: רוב החיצונה רוצה לומר רוב הכרס החיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס ושיעור קריעה זו כמו שאמרו כל שנקרע בה טפח ולא היה רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה [וכו'] [אולי צ"ל ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר] הרי ידעת שלעולם הוא טפח או פחות מטפח ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר הרי היא טרפה ועגיל הסלע הוא כמו הדק שיהיה בסלעים והגדול שבדינרים המצריים בקרוב. והמסס היא האבר שהוא כדמות רמון ובתוכו קרומים והן מלאים מן הזבלים: ובית הכוסות הוא הקנה שבכרס כדמות כיס ויש בו גומות גדולות וצורתו מפורסמת אצל הטבחים. ודע שאלו הנקובות כולן הן במשהו: נפלה מן הגג זו מכלל הטרפות רוצה לומר נפולה ויש לה תנאים ודינים והן שאם נפלה ואחר נפילתה הלכה מותר לשחוט אותה מיד ואין צריך שום דבר אחר אבל אם אינה יכולה ללכת רק היא עומדת מותר לשחוט אותה וצריך בדיקה ואם לא עמדה משהין אותה מעת לעת עשרים וארבע שעות ואז שוחטים אותה וצריך ג"כ בדיקה והבדיקה הזאת בכל הבטן ובחזה מבפנים ואם נמצא בה שום דבר מאלו הטרפות או נמצא אבר מאברים הללו רצוץ ומרוסק הרי היא טרפה אע"פ שלא אירע בה נקב ולא פסוק ולא שבר אלא רצוץ שריסוק איברים מכלל הטרפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. ובית הרחם אין משגיחין על ריסוקו וריצוצו וכן הסימנים אינם צריכים בדיקה: וכבר ידעת שהצלעות בבהמה אחת עשר מכל צד ולפיכך יהיו רוב צלעותיה ששה מכאן וששה מכאן או הצד האחד כולו וצלע אחד מהצד השני ע"מ שתהא שבירתן במחצית הסמוך לחליות ובצלעות שיש בהן מוח והוא שאמר ובצלעות גדולות שיש בהן מוח אבל אם נשברו רוב צלעותיה והיו צלעות גדולות שיש בהן מוח מן המיעוט שלא נשבר אינה טריפה: ודרוסה היא שדרסה אותה אחד מן החיות הטורפת בידיה בלבד לא ברגלים ע"מ שתכניס צפרניה בבשרה לפיכך צריכה בדיקה מבפנים אם נמצא בשרה שנשתנה כבר סמוך לבני מעיים הרי זו אסורה ודע שהזאב ומי שלמעלה ממנו עושה בהמה דקה וגדולה במינה דרוסה וגדיים וטלאין אפילו משלמטה מן הזאב כגון החתול והנמיה כשדורסין אותם עושין אותם דרוסות וצריכות בדיקה: ומה שאמר זה הכלל כדי שיכלול עם כל אלו הטרפות שמוטת הירך ושנתעפשה הכוליא שלה עד שנפסק הלובן שבכוליא מבפנים ושניקב הטחול שלה ע"מ שינקב במקום העבה ממנו ויכנס הנקב בגופו עד שלא ישתייר ממנו אלא פחות משיעור עובי הדינר אבל אם נשתייר ממנו שיעור עובי הדינר ולא הגיע בו הנקב הרי היא כשרה. וכן אם נדלדלו רוב הסימנים וזהו אינו העיקור. וכן אם נעקרה צלע מעיקרה רוצה לומר שתסור חולייתה מתוך חוליות השדרה הרי זו טרפה. וכן אם נתרצצה גלגולת הראש אע"פ שאין שם נקב בקרום ע"מ שיתרצץ רובה. וכן בשר החופה את רוב הכרס אם נקרע כמו שזכרנו ואחרים מלבד אלו הטרפות שיתבארו כמו חתוכת הרגלים והגלודה וזולתן ממה שמנו אותן הכל בכלל במה שאמרו זה הכלל ואין הלכה כר"ש והלכה כרבי יהודה:

אלו טרפות. טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. כגון נץ וכיוצא בו. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה דמה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה. או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר. אלא בשנטרפה. ולא מתה. אם הטרפה שלא מתה אסורה יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו. ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת"ל (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה [וגו'] עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות. ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות. הרי זו אסורה משום טרפה הואיל וא"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה. ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה. בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה. בין שדרסה חיה והרגתה. כך לא תחלוק בנוטה למות. בין שטרפתה חיה ושברתה. בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. בין שנפל' ונתרסקו אבריה. בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה. בין שבא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה. או שבר רוב צלעותיה. וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות מ"מ הרי זו טרפה. בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. א"כ למה נאמר בתורה טרפה דבר הכתוב בהוה. שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהוה. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת עכה זו אסורה. הרמב"ם פ"ד מהמ"א:

נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. מסקינן בגמ' פ"ב דף ל"ב דר"ע שנאה קודם חזרה שחזר והודה לרבי ישבב שם במשנה ד'. ולא זזה ממקומה אע"פ שחזר והודה. וכתב רש"י ואע"פ שזו קודמת אין סדר למשנה. ולא דמי לסתם ואחר כך מחלוקת דיש סדר בחדא מסכת דבמילי אחרינא לא קפדינן אסידרא. ע"כ:

ופסוקת הגרגרת. כתב הר"ב ועובי התנוך כו' היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות. כמ"ש בפ"ק משנה ג':

ניקב הלב לבית חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל אם לא ניקב לבית חלל. אבל לב שהוא עב ס"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב. וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למתני דבכלל נקובים הוא דאע"ג דבטחול אמר בגמ' דניטל כשר וניקב טריפה [וכדפי' הר"ב] בכל הני נקובי דתנן פשיטא דכ"ש ניטל וניקב המרה נמי נראה דכ"ש ניטל דטריפה ומ"מ ניטלה הכבד ולא נשתייר והימנה כלום איצטריך דאפשר להיות דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשארה מרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות. והא דתנן גבי ואלו כשרות. ניקב הלב ולא לבית חללו. צ"ל דמהכא לא הוה שמעינן דה"א ה"ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל. והא דקתני ניקב הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למתני נסדקה [נפחתה הגלגולת כו' איצטריך סד"א כי קתני רישא ניקב קרום של מוח בלא פחת גולגלת קאמר והה"נ דכי נפחתה גלגולת בלא קרום טרפה קמ"ל. הר"ן במתני' דלקמן] ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך. דאי מהכא ה"א או הא אי הא. אי נמי ה"א דבעי תרתי קא משמע לן דבחוט תלי מלתא. תוס'. והמסס ובית הכוסות. כתב הר"ן לקמן דאיצטריך סד"א מאי לחוץ דקתני רישא נקב מפולש כל שהוא כן. אפי' במקום חבורן טריפה. קמ"ל דכשרה ומאי בחוץ שלא במקום חבורם. ע"כ. אך הר"ב במשנה ז' פרק ב' דכלים כתב דמתניתין דאלו כשרות דאע"ג דלא איצטריך. רגילות המשניות לשנות כך:

או שחסרה. בגמרא דף מ"ז פריך. כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומפרש דלר"ש איצטריך לאשמועינן דאפי' ר"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות:

ניקבה המרה. לשון הר"ב. הכיס שלה. וכ"פ הרמב"ם. וטעמייהו שהמרה שם לליחה שבכיס. כמו שהוא בקיבה פ"ח משנה ה' וה"ל לפרש כן גם כן כאן בקיבה:

ניקבו הדקין. כתב הר"ב אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה. בגמ' דף מ"ח להדי חבריה [*וז"ל רש"י כנתא *)אנטרי"ל בלע"ז חלב טהור. הדרא דכנתא דקים הסובבים אותו סביב כעגולה] דאנקיב לחבריה שניקב באותו צד שבינו לחבירו שלא ניקב חיצון שבכולם. ע"כ. ועיין במשנה ד' ומ"ש שם:

[*רבי יהודה אומר הגדולה כו'. כתב הר"ב הל' כר"י וכ"כ הפוסקים. משום דבגמרא שקלינן וטרינן אמלתיה. ועוד שאפשר שלא בא אלא לפרש. כמ"ש הר"ב בספ"ו דלקמן. ועיין מ"ש שם בס"ד]:

המסס. לשון הערוך לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס (ישעיה י' י"ח). ע"כ. ותהיה הה"א שימושית כמו בהכוסות וקריאתה בפתח. וכן הרמב"ם בפ"ו מהלכות שחיטה כתב העוף אין לו כרס ולא מסס:

המסס ובית הכוסות. צ"ע דלפי סדרן ה"ל למתני בית הכוסות והמסס:

שנקבו לחוץ. כתב הר"ב לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר לפי שדופן המסס מגין כו'. ומשמע דאילו ניקבו מחללו של זה לחללו של זה. אפי' במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן דהא במתני' דלקמן תנן בהדיא דכה"ג כשרה. ואם נאמר דמפרש הכא כדסד"א שכתבתי לעיל בשם הר"ן. גם הוא דוחק וללא צורך היה מפרש כך. ולשון רש"י לאפוקי שנקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן. והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

נפלה מן הגג. כתב הר"ב דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. לשון הרמב"ם שריסוק אברים מכלל הטרפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. ע"כ. וכתב רש"י ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן:

ודרוסת הזאב. כתב הר"ב שמכה כו' ושורפה. וסופה למות. לא דסופה לינקב. דא"כ בכלל נקובה היא. תוספות:

רבי יהודה אומר דרוסת הזאב. כתב הר"ב דר"י לפרושי אתא כו'. גמ'. ואע"פ שנשנה בלשון מחלוקת נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפ"ג דבכורים. ואיכא מ"ד בגמ' דאה"נ דפליג ות"ק סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה: דרוסת הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתני אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא. תוס':

זה הכלל. כתב הר"ב לאתויי כו' לקתה. ואיזהו לקוי כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור סי' מ"ד. ומ"ש הר"ב והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. לשון הב"י פירש"י [דף נ"ה] למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב"א בתורת הבית מפורש יותר. שכתב ומקום חריץ היכן. לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא ע"כ. וע' במשנה דלקמן. ומ"ש הר"ב. נעקרה צלע וכו' עד חצי חוליתה והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא [הקיימת]. רש"י דף נ"ב. ומ"ש הר"ב ובשר החופה את רוב הכרס כו'. לפי שאינם מפרשים הכרס החיצונה כו'. אלא מקום שאין בו מילתא. גמ' דף נ' ופירש"י מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר [שגוררין] ברותחין מן הכרס. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו כו' וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דבהמה כו' מתניתין היא בפ"ד. וגלודה נמי ודאי דהלכה כחכמים. ומיהו בחרותה הוה מצינן למטעי דקתני בידי שמים לרבותא דכל שכן בידי אדם י"ל דהכי מייתי בזה הכלל לומר שכולן כלולין בשאין כמוה חיה אע"ג דלא קתני להו הכא. ומ"מ נראה לי שאין פירושם מוכרח ולא היו צריכין לפרש כן. דבסוגיא דמקשה והא איכא בסגר. [סימן הוא להני ד' בהמה שדרה וכו'] ארבי ישמעאל דתנא י"ח ונחית למנינא [הוא דמקשה ליה] ואלו הי"ח הן הני דבמתני' דהכא ולהכי פריך מבסגר ומשב שמעתתא אבל לתנא דידן מאי דתנא בהדיא תנא מאי דלא תנא הוא דמייתי בזה הכלל. ובהדיא אמרינן בסוגיא דף נ"ד על זה הכלל. לאתויי שב שמעתתא. וכן נראה דאף שדרה נשנה פרק ב' דאהלות לטומאה ומייתי לה בריש פירקין בגמ' ואתמר עלה אמר רב יהודא אמר שמואל וכן לטרפה]. ומ"ש הר"ב וחסרון בשדרה. שאם חסר חוליא כו' חוליא בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמ' דף נ"ב [*ומ"ש הר"ב והגלודה שנפל העור כו'. עיין בפי' למשנה דלקמן. ומ"ש שם בס"ד]:

כל שאין כמוה חיה טריפה. דכתיב (ויקרא י״א:ב׳) זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוטא הוא. והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול] שאינה חיה לא תיכול. גמ' דריש פירקין:

שאין כמוה חיה. בבהמה ששחטה אנן קיימין להכי לא תנן שאינה חיה. ושוב מצאתי שדקדקו כן התוס' פ"ב דף ל"ב: