כָּל הַחוֹצָלוֹת טְמֵאוֹת טְמֵא מֵת, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִדְרָס. כָּל הַקְּלִיעוֹת טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁל גַּלְגִּילוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֻּלָּם טְמֵאוֹת, חוּץ מִשֶּׁל צַמָּרִים:

לתוך הבית. דהיינו לתוך אוהל אחד:

חוצלות המחצלות הנעשות מן הגמי וכיוצא בו והיו עשויות מלאכה עבה והיתה להם שפה סביב כמו שנבאר בגמרא סוכה ר' דוסא אומר שהן נטמאות במת בלבד ואינן נטמאות במשכב הזב לפי שאינן ראויות לשבת עליהן וחכ"א שהן ראויות למשכב ולפיכך מתטמאות במדרס הזב ג"כ וחוזרים משכב:

וקליעות הן חוטין מעשה עבות וכן אמרו בגמרא שכן עני קולע ג' חוטין לתלות בצואר בתו הקטנה ורבי דוסא אומר שאותה קליעה אינה כאריגה ולא יהיו אותן חוטין כבגדים ולא יטמא מלבד אותה קליעה שמכניסין במכנסיים בלבד כלומר האבנט פתיגיל מלה מורכבת מן פתיל גיל וחכמים מטמאין אותן כולן מלבד הקליעה שעושין מוכרי הצמר לקשור בה אגודות הצמר לפי שזו אינה מכלל הכלים אבל היא במקום חבל או מיתר ואין הלכה כר' דוסא:

החוצלות טמאות טמא מת. פי' הר"ב מחצלאות וכו'. ויש להם שפה סביב ואע"ג דמדרבנן מטמאין אע"פ שאין להם בית קבול. [כמ"ש הר"ב בריש פ"ב דכלים] הכא היכא דלית להו גדנפא. עשוין לסיכוך. תוס' פ"ק דסוכה דף כ'. ועיין כ"ט דכלים משנה ו':

וחכ"א מדרס. לשון הר"ב דחוי נמי לשכיבה ואימא אף מדרס. גמ' שם:

גלגילון. פי' הר"ב אבנט שחוגרים וכו' וכ"פ במשנה י"א פי"א דנגעים גם הרמב"ם פי' שם כך. ומסיים ואולם הוא נגזר מן והגליונים ע"כ. ובפירושו שבכאן נראה דגורס פתיגיל ומפרש שהיא מלה מורכבת מן פתיל גיל.