הַקֶּלַע שֶׁבֵּית קִבּוּל שֶׁלָּהּ אָרוּג, טְמֵאָה. וְשֶׁל עוֹר, רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. נִפְסַק בֵּית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ, טְהוֹרָה. בֵּית הַפָּקִיעַ שֶׁלָּהּ, טְמֵאָה:

רבי דוסא בן הרכינס מטהר. דסבר לא מצטרפי לכשיעור:

הקלע הוא כלי שזורקים בו האבנים והוא לשון המקרא יקלענה בתוך כף הקלע וממנו נגזר קולע באבן וצורתו ידוע ומפורסם ובשתי קצותיו ב' יתרין ארוכין אחד מהן בקצתו לול תכנס בו האצבע והוא הנקרא בית אצבע והקצה האחר הוא שאוחזין ביד כשזורקין האבן וכשמסבב הקלע באויר ורוצה להשליך האבן יתיר אותו מידו וישמע ממנו צליל כמו שמכים בשוטים ולפיכך נקראת פקיע ההכאה בשוט כמו שנתבאר בשקלים (פ"ה) באמרו בן בבי על הפקיע והמקום מן הקלע שמשימים בו האבן היא בית קבול שלה. ואין הלכה כר' דוסא:

ארוג טמאה. אפילו לר' דוסא טמא משום ארוג כל שהוא. הראב"ד. ועיין זה בפירוש הר"ב דריש פרק כ"ז ממסכת כלים:

ושל עור רבי דוסא בן הרכינס מטהר. דקא סבר תשמיש קלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי. לפי שאינו עשוי [אלא] לזרוק בו אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה. הראב"ד:

בית הפקיע. פירש הר"ב הבית יד שאוחז בו וכו' ורוצה להפקיע וכו' כלומר להוציא. ועיין בפירוש הר"ב רפ"ה דמסכת שקלים בדבור על הפקיע. ומה שכתבתי שם: