בַּמֶּה מַקִּיפִים. בְּסִיד וּבְגִפְּסִיס, בְּזֶפֶת וּבְשַׁעֲוָה, בְּטִיט וּבְצוֹאָה, בְּחֹמֶר וּבְחַרְסִית, וּבְכָל דָּבָר הַמִּתְמָרֵחַ. אֵין מַקִּיפִים לֹא בְּבַעַץ וְלֹא בְעוֹפֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָתִיל וְאֵינוֹ צָמִיד. אֵין מַקִּיפִין לֹא בִדְבֵלָה שְׁמֵנָה, וְלֹא בְּבָצֵק שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. וְאִם הִקִּיף, הִצִּיל:

כלי אבנים וכלי אדמה. דכל הני אין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, ולכך מצילין בצמיד פתיל. ואע״ג דכל כלי פתוח, בכלי חרס משתעי קרא, בכלי שטומאה קודמת לפתחו דהיינו כלי חרס שמיטמא מאוירו, מכל מקום שאר כלים נמי מרבינן שמצילים, מדכתיב וכל:

ענין מקיפין. שיסתום פי הכלי באלו הנזכרים או ידביק הכסוי על הכלי באלו הדברים: וסיד ידוע: וגפסים הוא סגיף: וזפת ושעוה ידועים. וצואה הוא מיני הלכלוכין כולם: וחמר. הטיט המדביק: וחרסית. כתישת החרס כאשר יולש יקרא חרסים. ובכל דבר המתמרח כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק בו מהכלים כמו מיני החמר ומיני השרף והלעיסות כאשר יולשו במים. ובעץ הוא הבדיל ואמרו שהוא פתיל ואינו צמיד. פתיל שהוא סתום וחזק הכסוי על הכלי ויחברהו אבל לא ידבק בקרקעית הכלי: אחר כן אמר שדביילה שמינה ובצק שנילוש במי פירות אין מקיפין בו ואע"פ שהוא לא יקבל טומאה להיותו בלתי מוכשר שהוא יכינהו לטומאה ואם הוכשר באחד מן הז' משקים יטמא זה הצמיד פתיל ויטמא כל מה שבכלי לפי שדבר טמא אינו חוצץ כמו שקדם ולזה נזהיר להתדבק באוכלים ואע"פ שהן לא יטמאו אבל אולי יבא לידי הכשר ויטמא האוכל. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל והשורש האמתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כמו שבארנו בסוף [פ"ד ממסכת] ע"ז ולזה יהיה הדין מקיפין בדבילה שמינה ובצק שאינו מוכשר והדומה להן מן האוכלים:

ובגפסים. פי' הר"ב מין סיד כו'. (א) ובלע"ז ייס"ו. כ"כ בספ"ה דפרה:

ובצואה. הוא מיני הלכלוכין כולם. הרמב"ם:

ובחרסית. פי' הר"ב כתישת חרסית כו'. כבר כתבתי בזה בספ"ו דחולין:

ובכל דבר המתמרח. כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק [בו] מהכלים. כמו מיני החמר. ומיני השרף. והלעיסות כאשר יולשו במים. הרמב"ם:

אין מקיפין לא בדבלה שמנה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דמצילים שהרי לא הוכשרו כו'. גזירה שמא יוכשרו כו'. [*והיינו דתנן שלא יביאנו לידי פסול. וכ"כ הר"ש בהדיא. וקשיא לי לישנא דשלא יביאנו. דמשמע מיניה דאיסורא קעביד אם יביאנו כו'. והל"ל שמא יבא כו'. אבל] לשון הרמב"ם. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והשורש האמתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. כמו שבארנו בסוף [פ"ד ממסכת] ע"ז. ולזה יהיה הדין מקיפין בדבלה שמינה שאינו מוכשר. והדומה להן מן האוכלים ע"כ ועיין מ"ש שם [ד"ה לא בוצרין]. ובסוף פ"ה דשביעית [ד"ה אבל]: