אֵלּוּ כֵלִים מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל, כְּלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, כְּלֵי חֶרֶס, וּכְלֵי נֶתֶר, עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ, עַצְמוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם וְעוֹרָהּ, וּכְלֵי עֵץ הַטְּהוֹרִים. מַצִּילִים בֵּין מִפִּיהֶם בֵּין מִצִּדֵּיהֶן, בֵּין יוֹשְׁבִין עַל שׁוּלֵיהֶן בֵּין מֻטִּין עַל צִדֵּיהֶן. הָיוּ כְפוּיִים עַל פִּיהֶן, מַצִּילִים כֹּל שֶׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. עַל הַכֹּל מַצִּילִין, חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס, שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חָרֶס:

אלו כלים. כלי גללים. של צפיעי בקר:

יאמר שכלי גללין והן כלי השיש והמרמר מאומרו אבן גלל וזה מאמר בטל לפי שהן נכנסין תחת כלי אבנים וכן השהם והספיר וכל האבנים כולן ואמנם כלי גללים הן כלים עשוין מרפת בקר והעפר ורבים מהן יעשו אצלנו בארץ מערב וכבר התבאר בפ' השני [מ"א] שכלי חרס וכלי נתר דינם אחד . ואמרו וכל כלי חרש לרבות כלי נתר ובארנו שם ג"כ שאלו הכלים העשוין מעצמות הדגים לא יטמאו מפני שאמנם למדנו כלי העצמות מאמרו מעשה עזים וכן עור הדג לא יטמא מאמרו או בגד או עור ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מהגדל בארץ אמנם כלי גללין וכלי אבנים וכלי אדמה הנה לא ידין בתורה בו טומאה בשום פנים. ואני אבאר לך אמרם בזה אינן מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ואלו הכלים אשר יאמר שהן יצילו מה שיגיע בהן בצמיד פתיל אמנם הם כל הכלים אשר לא יטמאו בשום פנים וג"כ כלי חרש ומה שיתואר אליהן ר"ל כלי נתר וסבת זה אמרו יתברך באהל המת (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא והורה זה כי כאשר היה זה הכלי מוקף צמיד פתיל הנה הוא מציל בכל מה שבתוכו והוא אמרם הא יש צמיד פתיל עליו טהור ובאה הקבלה (שבת דף פד:) לומר שזה הכלי הנאמר הוא כלי חרש לבד והוא אמרו כלי שמקבל טומאה דרך פתחו ואי זה זה כלי חרש וכבר בארנו (ריש פ"ב) שכלי חרש וכלי נתר טומאתן שוה ומטמאין מאוירן והנה כבר התבאר שכלי חרש וכלי נתר מצילין ולמדנו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מק"ו והוא אמרו אין לי אלא כלי חרש כלי גללין כלי אבנים כלי אדמה מנין ודין הוא ומה כלי חרש שהן עלולין לקבל טומאה הרי הן מצילין בצמיד פתיל באהל המת כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל וביאור עלולין מוכנים ומזומנים וראוי לך שתדע שזה אשר אמרנו שהן מצילין בצמיד פתיל באהל המת כן תציל בשרץ כמו שבארנו בפרק הח' והוא אמרם טמא הוא שאין ת"ל הוא אלא הוא שיציל על עצמו בצמיד פתיל באהל המת יציל על עצמו בצ"פ באהל השרץ ירצה לומר באויר כלי חרש כמו שבארנו בפרק הח'. ואמרו כלי עץ הטהורין ירצה כי פשוטי כלי עץ אשר קדם שהן לא יקבלו טומאת השרץ דאורייתא או כלי עץ הגדולים שהן מקבלין מ' סאה בלח אשר לא יקבלו טומאה גם כן כמו כלי קבול כמו שיתבאר בט"ו מזאת המסכת ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה שאפשר וזה כשנקח לוח פשוט מעץ ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל הנה יציל כל מה שבתוך החבית: ואמרו בין מצידיהן בין מפיהם ירצה בו בין שיהיה ההקפה מפי הכלי לבד ובין שיהיה מצדו כמו שיהיה לו פתח מצדו בין שיהיה זה הכלי יושב על קרקעיתו או מוטה על צדדיו הכל בשוה הנה אם כפה א' מאלו הכלים על פיהן באהל המת הצילו כל מה שתחתיהן וזה שהם יחזרו כמו אהל באהל המת ואם היה אהל באהל ונטמא האהל החיצון הנה לא יטמא מה שבאהל הפנימי וזה אצלנו אי אפשר בכלי חרש שהוא אם כפה כלי חרש על פיו לא יציל מה שתחתיו לפי שהוא יטמא דרך פתחו באמת ואפילו ידביקהו עם הארץ בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אהל ולא מוקף צמיד פתיל. ונוסחת סיפרא חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדין טמאה שנאמר (במדבר י״ט:ט״ו) צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו וזה נכנס תחת אמרם בסיפרא בטומאת כלי חרש אמר וכלי חרש לרבות האהלים שאהל של חרש יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האהלים לפי מה שהתבאר שם באהלות ובתוספתא כלים [פ"ז] בעצמות הדג והדומה להן אם יש בהן טפח על טפח מצילין בכסוי לפי שהאהל יציל בכיסוי על כל מה שתחתיו הנה לא יטמא כמו שיתבאר: עוד אמר על הכל מצילים חוץ מכלי חרש ר"ל שאלו הכלים העשוים מאלו המינים המנויים יצילו כל מה שיגיע בתוכם תחת צמיד פתיל מן הכלי מתכות ומן כלי שטף ובגדים ואוכלים ומשקים וכלי חריש והוא אמרו על הכל זולת כלי חרש לבד שהוא לא יציל בצמיד פתיל זולת מה שיהיה בתוכו מאוכלין ומשקין וכלי חרש לבד ומה שיהיה בו משאר כלים ובגדים הנה הוא יטמא ואע"פ שהן תחת צמיד פתיל וסבת זה לפי מה שאומר לך וזה שהשרש אצלנו כלי טמא אינו חוצץ ואם לקח אחד כלי חרש טמא ושם בו כלים והקיפן צמיד פתיל ושם באהל המת הנה אלו הכלים תטמאו ולא יציל אותם זה הכלי לפי שהוא טמא ואצלנו שורש ג"כ שכלי עם הארץ כולן ובגדיהן ומאכליהן ומשתיהן בחזקת טומאה ואני עתיד לבאר לך זה במסכת טהרות הנה התבאר מאלו השרשים שכלי חרש של עם הארץ אינו מציל בצמיד פתיל וכל מה שבתוכו יטמא במת זולת שאנחנו אם אמרנו לעם הארץ כלי חרש שלך לא יציל לפי שכליך טמאים אמנם אנחנו הנה יציל אצלנו כל מה שבתוכו הנה לא יקבל ממנו בזה לפי שהוא יחשוב עצמו טהור ושומר והוא לא ידע הטהרה ודינה וישוה הדין אצלו ואצלנו ואמרנו בכלי חרש שהוא לא יציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרש וזה שעם הארץ כאשר היה אצלו אוכלין ומשקים וכלי חרש כבר הציל במחשבתו בצמיד פתיל שלו והוא לא מציל שאנחנו לא נאמר יבא תלמיד חכם ויבקש מעם הארץ אוכלים ומשקין או כלי חרש לפי שהן כלים טמאין אגב עם הארץ ואין להן טהרה במקוה אולם שאר כלים הנה כבר יבקש אותן תלמיד חכם מעם הארץ וכאשר ירצה להשתמש בו בעסק קדש או תרומה יטהרהו במקוה ויעריב שמשו הכלי וישתמש בו כמו שיבקש התלמיד [חכם] מע"ה כלי מתכות וכלי שטף או בגדים וישאל עם הארץ זה טהור מכל הטומאות ויאמר לו כן ואפשר שיהיו אלו הכלים כבר הגיעו והן אצל עם הארץ ככלי חרש שלו תחת צמיד פתיל באהל המת והוא כבר נטמא טומאת מת למה שהשרשנו שכלי עם הארץ אינו חוצץ ויחשוב עם הארץ שהוא הציל בצמיד פתיל ולזה יאמר לו טהור הוא ויקח זה הדין בזה הבגד או הכלי ויטביל וישמש בו בקדשים אחר הערב השמש לבד שיחשוב שאין על זה הכלי טומאה זולת מגע עם הארץ והוא טמא טומאת מת ויצטרך הזאה ג' וז' ובעבור זה החשש אמרנו שכלי חרש לבד הן טמאין במגע עם הארץ לא תציל בצמיד פתיל בלתי אוכלין ומשקין וכלי חרש אשר לא תבקש מעם הארץ לפי שאין לו טהרה במקוה והשוינו הדין בזה בין האנשים כלם לסבה אשר זכרנו וכאשר היה זה השרש אצל הכל לא נמנע בבקשת כלי או בגד מעם הארץ אבל כאשר יאמר שהוא לא נטמא במת נאמין לו שלא נאמר אולי בצמיד פתיל של כלי חרש היה באהל המת שאנחנו כבר התרנו הדין שכלי חרס לא יציל על דבר זולת על אוכלים ומשקין ועל כלי חרס: וממה שראוי שתדעהו עד שלא תטעה במה שזכרנו שעם הארץ לא נחשבהו במה ששפטנו עליו טומאה בשקר שאנחנו נאמר יבא לדבר טומאה ויאמר ממנו טהור ואמנם שפטנו בזה למיעוט ידיעתו שהוא יטעה ויחשוב בדבר הטמא שהוא טהור ולא ישמור ג"כ מן הטומאות ולא ידע חלוקן ומנינם כמו שנבאר בטהרות ושמור כל מה שזכרנו בזאת ההלכה שהיא רב הספקות רחוקה הידיעה וכבר הקדמתי לך אלו השרשים וביאורם בפ' הראשון ממסכת עדיות ואין הלכה כר' אליעזר:

[*כלי גללים. פי' הר"ב של צפיעי בקר. וכן כתב הרמב"ם ודחה למי שפירש שהן כלי שיש ומרמר. לאמרו אבן גלל [בעזרא]. שכל האבנים נכללים במאמר כלי אבנים. ע"כ. וראיה יותר מוכרחת מדתנן בספ"ב דעוקצים דכלי גללים השרשים יכולים לצאת בהם. וכתב שם הר"ב דלא תני כלי אבנים. לפי שאין השרשים יכולים לצאת בהם. והר"ש כתב שם דמינה שמעינן שפיר דכלי גללים אינו כלי אבנים כו']:

כלי גללים כלי אבנים כו'. כתב הר"ב ואע"ג דכל כלי פתוח בכלי חרס משתעי קרא בכלי שטומאה קודמת לפתחו. בכלי שהרגילה התורה את הטומאה להשכים ולמהר לבא דרך פתחו. רש"י פ"ק דחולין דף כה. ומ"ש הר"ב מ"מ שאר כלים נמי מרבינן שמצילים. מדכתיב וכל. ומיהו לא מרבינן אלא אלו שהן טהורים. וז"ל הרמב"ם וכבר ביארנו [רפ"ב] שכלי [חרס וכלי] נתר טומאתן שוה. מטמאין מאויריהן [נתאמת מזה] שכלי חרס וכלי נתר מצילין. ולמדו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מק"ו והוא אמרו אין לי אלא כלי חרס. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה מניין. ודין הוא ומה כלי חרס שהן עלולין לקבל טומאה. הרי הן מצילין בצמיד פתיל באהל המת. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל. וביאור עלולין. מוכנים ומזומנים. ע"כ. ומאמרם זה הוא בספרי פר' חקת ושנויה בלשון הזה. וכל כלי פתוח. אין לי אלא כלי חרס וכו'. עד אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת. ומסיים ת"ל וכל כלי פתוח. וצריך לומר דאע"ג דאתאן בק"ו טרח [וכתב] ליה קרא ורבינהו ולא נראה לחכמינו ז"ל לרבות בו כל הכלים. אפילו אותן שאין באין בק"ו:

כלי אדמה. עשוי מטיט. אלא שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דנהוי קרוי כלי חרס. רש"י פ' במה אשה (שבת דף נח.) ועיין לעיל סוף משנה בפ"ג:

וכלי נתר. מפורש רפ"ב:

עצמות הדג. כתב הר"ב. [*לפי שאין מקבלין טומאה כדתנן לקמן פי"ז משנה יג. ושם שנינו חוץ מכלב המים. ואע"ג דדברי ר"ע הן. הא פסקו כמותו הר"ב והרמב"ם שם. והטעם נראה לפי שאין חולק עליו. וממתניתין דהכא אין ראיה דכיון שאין אלא כלב המים היוצא מן הכלל. ל"ק דלא קתני לה חוץ. והרי אף במקום שנאמר [בו] חוץ אין למדין ממנו כמ"ש בפי"ד משנה ג'. ועוד דאע"ג דאפשר דפליגי. הא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. אבל בחבורו של הרמב"ם פ"א מהלכות כלים. לא כתב החוץ מכלב הים כלל. נראה ודאי שחזר בו ממה שפסק בפירושו דהלכה כר"ע. ומשנתינו דהכא כתב הרמב"ם כלשונה בפרק כ"א מהלכות טומאת מת. ומן התימה דהכ"מ לא הרגיש בזה. וגם ה"ל לכתוב שפסק דלא כר"ע משום דיחידאה הוא. וגם להסתייע לו ממתני' דהכא. ומכל מקום אנא מסתייע. מהא דהרמב"ם בחבורו אינו פוסק כר"ע. למה שפירשתי במשנה ט' פ"ו דנזיר. אדאמרינן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. שפירושו וחזר כאילו אין הלכה כסתם. אבל לא לומר שהלכה מוכרעת כהחולק על הסתם. ומ"ש הר"ב] וכל כלים מעצמות העוף טהורים: דכתיב וכל מעשה עזים פרט לעופות. כמו שכתבתי בריש פ"ב משמא דגמ' דחולין סוף פ"ק. ויש לדקדק אמאי שייריה. ונ"ל דכיון דלא כולן טהורים שבמקצתן גזרו. כדתנן לקמן פי"ז מתניתין יד. הלכך כיון דלאו מלתא דפסיקא היא לא תני ליה. ושייריה:

ועורו. שעור הדג לא יטמא. מאמרו או בגד או עור. ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ. אף עור מהגדל בארץ. הרמב"ם:

וכלי עץ הטהורים. פי' הר"ב כגון כלים גדולים וכו'. כדתנן לקמן ריש פט"ו. ועיין מ"ש בריש פ"ד דאהלות והרמב"ם כתב. ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה *)שאפשר. וזה כשנקח לוח פשוט מעץ. ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל. הנה יציל כל מה שבתוך החבית. ע"כ. וכדתנן לקמן במשנה ו. נסר שהוא נתון על פי התנור וכו'. ולזה הוא שנתכוין בחבורו ריש פרק כ"א מהלכות טומאת מת. ולא כמ"ש שם הכ"מ שהוא ממשנה ו פ"ה דאהלות. דהתם לענין אהל המציל שנינו. ודברי הרמב"ם בהצלת צמיד פתיל הן [*ומ"ש הר"ב הבאים במדה. לשון משנה ג בפרק כד]:

היו כפויים על פיהם. וכשיש בגובהן טפח. כמ"ש בשם הרמב"ם במ"ו פ"ה דאהלות. ועיין במ"ש במשנה יג פ"ט דאהלות:

רבי אליעזר מטמא. פי' הר"ב קסבר כפוי כו' שנאמר צמיד פתיל עליו. ולא על גבו. כך שנוי בספרי פרשת חקת. וכן העתיק' הרמב"ם בפירושו ובחבורו. ויש לפרש על גביו. שאינו מוסב על הכלי. אלא על הצמיד פתיל עצמו. וכלומר שהוא מהופך מכדרכו. שדרכו להיות על הכלי. ועכשיו מהופך שהכלי עליו. ונמצא כאילו הצמיד מוטל על גבו. כלומר ולא על פניו שהוא כפי דרכו:

חוץ מכלי חרס שאינו מציל כו'. כתב הר"ב משנה זו לאחר חזרה כו' הר"ש. ומסיים ובכלי של ע"ה. וזה לפי שיטתו שכתבתי בפרקין דלעיל [משנה ב ד"ה החביות] אבל לשטת הרמב"ם והר"ב. אף בשל חבר גזרו. כמ"ש שם. והארכתי בס"ד בספ"ק דעדיות: