חָבִית שֶׁנִּתְקַלְּפָה וְהַזֶּפֶת שֶׁלָּהּ עוֹמֶדֶת, וְכֵן קְבוֹסִים שֶׁל מֻרְיָס שֶׁגְּפָתָן עִם הַשָּׂפָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינָם מַצִּילִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַצִּילִין:

מפיהן. שהצמיד פתיל בפיהן:

קבותים. הן כלים על תמונת הקופות ולזה יקראוהו קבוצים ויתקבץ ג"כ בצדדיו כמו הזפת ויאמר כי כאשר נקלף חרש החבית וכן קצה המורייס מעליונו ונשאר הזפת על תמונה אשר סר מהחבית עד שבא התמונה מזה כאילו הן שתי חביות השפלה מחרס והעליונ' מזפת וכסה הכלי בעליונו על הזפת וחיבר הכסוי עם קצוות החבית אשר הוא הזפת והוא אמרו שגפתן עם השפה וא"ר יהודה אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית והזפת עומד ביניהן לא תציל וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור דק עם] החבית והכסוי בזפת הציל ואין הלכה כר' יהודה:

חבית שנתקלפה כו'. פירש הר"ב חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה וכו'. וכן פי' הר"ש. והקשה הראב"ד בסוף פ' כ"ב מהלכות טמא מת שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קלוף בסוף ע"ז גבי גת של כותים יקלוף את הזפת. ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמה ר"י סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית. ועכשיו כשזפתה עומדת לעצמה. אין מירוח החבית חשיב בלא מירוח הזפת. וחכ"א מועיל. והכסף משנה תירץ די"ל דמדקתני והזפת שלה עומד. ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצת והלך לו. ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת. כמו כשנקלף הזפת מהחרס ע"כ. וגם הרמב"ם [בפי' ובחיבורו] מפרש שנתקלף החרס. אלא שמפרש דמיירי שנתון הכסוי על הזפת ודחקו עד שדבק בזפת. ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית. וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין. שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי. כמו זר. ור' יהודה אומר אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית. והזפת עומד ביניהן לא תציל. וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור [דבק] עם החבית] והכסוי [דבק] בזפת הציל. ע"כ: