חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים, הִצִּילוּהָ. פְּקָקָהּ בִּזְמוֹרָה, עַד שֶׁיְּמָרַח מִן הַצְּדָדִים. הָיוּ שְׁתַּיִם, עַד שֶׁיְּמָרַח מִן הַצְּדָדִין וּבֵין זְמוֹרָה לַחֲבֶרְתָּהּ. נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי הַתַּנּוּר, אִם מֵרַח מִן הַצְּדָדִין, הִצִּיל. הָיוּ שְׁנַיִם, עַד שֶׁיְּמָרַח מִן הַצְּדָדִין וּבֵין נֶסֶר לַחֲבֵרוֹ. עֲשָׂאָן בְּסִינִין אוֹ בְשֹׁגְמִין, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָרֵחַ מִן הָאֶמְצָע:

מצדיהן. אם ניקבו בצדיהן והקיפן צמיד פתיל:

פקקה בזמורה. כאשר סתם אותה בעץ הגפן הנה יצטרך שימרח בזפת והדומה לו סביב הזמורה עם עצם החבית ואם סתם הנקב בשתי זמורות הנה יצטרך שימרח בזפת הנקב ובין שתי הזמורות ומבואר הוא שהנסר הוא הלוח מפשוטי כלי עץ ולזה יציל כמו שבארנו בתחלת הפרק: וסינין. הוא שיקוב בעובי שני העצים שני נקבים נכחיים ויקח עץ דק קטן ויכניס קצתו בזה העץ והקצה השני בעץ האחר ויכה בו בקורנס עד שיפגשו שני העצים ויהיו לעץ אחד ויקראו הנגרין זה המעשה אצלנו אלפנ"ן ומזה הענין יאמר עשאן בסינין: ושוגמין. הוא ענין אחר ר"ל כאשר יחבר שני העצים עד שיהיו לאחדים הנה לא יצטרך לחבר ביניהן:

חבית שנקבה. חבית המוקפת צמיד פתיל שנקבה מצדה. הרמב"ם פכ"ב מהל' ט"מ [הלכה ח']:

הצילוה. עיין מ"ש במ"ו פ"ד דעדיות [ד"ה ומודים]:

עשאן בסינין. פי' הר"ב שנתן בין נסר לנסר קליפות דקות כו'. כעין שאנו עושין בשולי חבית של עץ נעורת של פשתן. הר"ש. והרמב"ם מפרש שחבר שני הנסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן. או שלפף עליהן שוגמים. והוא שעם שהוא מין גמי. גם הר"ש פי' דשגמין הוא שעם ופי' הערוך שהוא עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך. ולא ישתבר בין לח ובין יבש. ע"כ. ועיין בסוף פ' כ"ב [ד"ה ששיגמן] :