מַסְרֵק שֶׁל פִּשְׁתָּן שֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁתַּיִם, טָמֵא. וְאַחַת, טָהוֹר. וְכֻלָּן, אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן, טְמֵאוֹת. וְשֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו אַחַת מִבֵּינְתַיִם, טָהוֹר. נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שָׁלֹשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד, טָמֵא. הָיְתָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מֵהֶן, טָהוֹר. נִטְּלוּ מִמֶּנּוּ שְׁתַּיִם וַעֲשָׂאָן לְמַלְקֶטֶת, טְמֵאוֹת. אַחַת וְהִתְקִינָהּ לְנֵר אוֹ לְמִתּוּחַ, טְמֵאָה:

מספורת שנחלקה. הם מספריים של נשים, וכשנחלקה אכתי כל חד חזי לחתוך:

מסרק של פשתן. הוא מברזל תמונתו מפורסם אצל האנשים כולם והם כלל מחטי ברזל נעוצים בעץ: וכולן אחת אחת. ר"ל כל מחט מאלו המחטים ומסרק הצמר הוא גם כן כזה: ואמרו היתה החיצונה אחת מהן. ענינו מה שאספר לך וזה שאלו המסרקים יש להם בראשיהם מחטים גדולים לפי מה שהן מהגסות והן מכלל שיני המסרק ואמר כי כאשר אלו ג' השינים שנשארו שנים לבד משיני המסרק וזאת החיצונה היא השלישית הנה המסרק בכללו טהור לפי שלא יאות בו עוד הסריקה: ועשאן למלקטת. הוא שילקוט בהן השער מהגוף: והתקינה לנר. להוציא בה את הפתילה ויטיב בה את הנר: למיתוח. כבר בארנו עניינו במה שקדם:

ושל צמר שנטלו שיניו אחת מבינתיים טהור. בגמ' פ"ד דיבמות דף מג פרכינן הא נשתיירו בו ב' במקום א' טמא והדר תני נשתיירו בו ג' טמא ג' אין ב' לא. ומשני הא בגויית' הא בברייתא פירש"י ב' שורות שינים יש למסרק של צמר חיצונות ופנימיות החיצונה עיקר המלאכה והפנימית לקלוט הצמר שלא יפול. והלכך בחיצונות צריך ג' במקום א' והפנימיות דיין בב':

[*למלקטת. פי' הר"ב ללקט בהן את השער כמו ששנינו בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף כ) ר"א אומר אפי' לקטן במלקט וברהיטני חייב. הר"ש]:

אחת והתקינה כו'. הכא בעי תיקון דלא חזיא לכתוב בלא תיקון שאלו המחטים קטנים הם. משא"כ ברישא שאותן המחטים עבים וחזיין לכתוב וא"צ תיקון כך פי' הר"ש [אליבא דרב פפא] אמאי דאמרי' התם בגמ' דיבמות הא בקטינתא הא באלימתא: