כְּלֵי עוֹר, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה. הַתּוּרְמֵל, מִשֶּׁיַּחְסֹם וִיקַנֵּב וְיַעֲשֶׂה קִיחוֹתָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה אֶת אָזְנָיו. סְקֹרְטְיָא, מִשֶּׁיַּחְסֹם וִיקַנֵּב וְיַעֲשֶׂה אֶת צִיצָתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה אֶת טַבְּעוֹתֶיהָ. קָטָבוֹלְיָא, מִשֶּׁיַּחְסֹם וִיקַנֵּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה אֶת קִיחוֹתֶיהָ. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר, מִשֶּׁיַּחְסֹם וִיקַנֵּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּתְפְּרֵם וִישַׁיֵּר בָּהֶם פָּחוֹת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים:

המגס. תרגום קערה מגיסתא:

תורמל. הוא כלי מעור יתלו אותו הרועים בצואריהם ישימו בו מזונות ובהש"ס ולא הרועה בתרמילו: וענין יחסום בכלי העור שיכפלו קצתו ויתפרו אותו עד שיהיה שפה לכלי: ויקנב. שיחתוך קצוות העור היוצאין לחוץ והן קצוות קטנות דומות לשיער: וקיחותיו. שנצים אשר יקבצו בו פי הכלי כמו שהוא מפורסם: סקורטיא. הוא כלי מעור אשר יאכלו עליו: וציצית. היא העגולה מהעור אשר יעשו באמצעה ותופרן אותה עמה לנוי והיא מקשיי כמו שהוא מפורסם מלשון (שמות ל״ט:ל׳) ציץ נזר הקדש: טבעותיה. טבעת נחשת או ברזל אשר יהיה בקצה הסקורטיא: וקטבליא. [צ"ל המצע אשר יציעו בעגול. יעב"ץ] הנטע אשר יטעו בהעגול לרקד עליו והיותו מגביל אלו הכלים אשר הן פשוטי כלי עור ויאמר שהן מקבלין טומאה ואנחנו כבר קדם לנו שכלי עור פשוטיהם טהורים אפשר בזה ב' פנים האחד מהם שיהיו פשוטי כלי עור יקבלו טומאה מדרבנן ג"כ כמו פשוטי כלי עץ שדין הכל אחד ויהיה אמרו בהש"ס (חולין דף כה.) מדרבנן ירצה בו כלי עץ ושאר המנוים עמו שלא יקבלו פשוטיהם טומאה מדאורייתא והפנים האחרים שתהיה זאת הטומאה המשכב ומושב לבד לא לשאר טומאות וזה האופן יותר חזק אצלי. וכבר יפרשו קצת המפרשים פקח קוח ענין העדי ר"ל הסרת העיגול וישימוהו ב' מלות פקח קוח ויהיה קוח עדי מאמרו קיחותיו וקיחותיה: וכר של עור. היא כסא של העור העגול וכסא הארון וצורתם מפורסמת ואין הלכה כר' יהודה:

התורמל. פי' הר"ב כיס של עור כו' ובילקוט מתרגמינן ובתורמילא. הר"ש:

משיחסום. ענין יחסום בכלי העור שיכפלו קצתו ויתפרו אותו עד שיהיה שפה לכלי ויקנב שיחתוך קצוות העור היוצאין לחוץ. והן קצוות קטנות דומות לשער. הרמב"ם:

קיחותיו. פי' הר"ב מסגרותיו. כמו ולאסורים פקח קוח [ישעיה סא]. הר"ש:

קטבליא. פי' הר"ב עור שמציעים כו'. ובספ"ג דשקלים כתב שהוא עור שלוק. ומ"ש בשם הרמב"ם. כך כתוב בפירושו דהכא. אבל ברפ"ח דאהלות לא פירש כן כמ"ש שס בס"ד. וכן *)בסקורטיא:

הכר והכסת. פירש הר"ב כר קטן מכסת כו' וביש מקומות שפירש בהפך. ואכתבם במסכת מקואות פ"י מ"ב [ד"ה הכר]: