משישופם בעור הדג. להסיר קסמין שבהם, דקודם לכן לא חזו למלאכתן, שמשרטים את הבשר. אבל אם אינן מחוסרין אלא שיפה של צחצוח ומריקה, הא קיימא לן [חולין כ״ה] דגולמי כלי עץ שעתיד לשבץ ולשוף טמאין:
קסייה. עור תפור יכנס בו היד והוא על דמיון כף האדם ואם היה הכונה בו שיביא לו בו הידים כדי שלא יכנס בידו הקוץ או העצים וינגעהו טמא ואם הכונה בו שלא יזיע ויפסיד מה שבידו מפני הזיעה או יציקהו הזיעה מהחזיק הכלי אשר יתעסק בו הנה לא תטמא לפי שהוא דמיון פשוטי כלי עור ואע"פ שהוא חלול לא נעשה לקבול:
קסיה. פי' הר"ב בית יד של עור וכו' כדי לאחוז כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ז מה"כ (הלכה ה). ואיכא למידק של הולכי דרכים למאי עבידתיה לקבלה. ויתכן בעיני לומר שעשוי ג"כ לאחוז בידו יפה את המקל אשר נשען עליו בהלוכו. א"נ לפעמים הולך במקום ברקנים וקוצים. וצריך שידחה אותם מן הדרך שלא ישרטו בגדיו ופניו. ונמצא שהקסייה מועיל לו שלא יתחוב לו קוץ בידו. ושוב מצאתי להראב"ד בפי"ג מהל' טומאת אוכלים [הלכה יא] שמפרש קסייה. שהוא עור שהזורה הגורן חוגר על כל בגדיו שלא יתחברו בהם הקיסים והקסמין והמוץ שבגורן והולכי דרכים מפני האבק. ועושי פשתן בשביל הקסמים והרקתא [*מה שמנערים מן הפשתן. כך פירש"י בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ו)] וכל אלו עושין לקבלה שהם מקבלים הפסולת [ומבלאי] הבגדים. אבל של צבעים של נפחים שהם מזיעים תמיד והם מקנחים בהם הזיעה טהורה. ע"כ ואי הכי לא קשיא נמי בפרק כד משנה טו ע"ש. ופרק כו מ"ג. ומהר"ם כתב. וז"ל ול"נ שהוא כובע של קליפי עצים כעין אותן של כפריים וקסיא מלשון תרי קיסי רטיבי דפרק חלק. שמשימים זורי גרנות בראשן מפני שלא יזיק האבק לעינים. כן הולכי דרכים ועושי פשתן שלא תזיק להם הרקתא. וכן קסיא של שולחנות [*במשנה ח פרק ה דמכשירין] כשאדם מיסב על השלחן יש לו כובע של קש בראשו להנאתו. אבל של צבעים ונפחים אינו עשוי לכך וטהור וכדמפ' בסיפא בזה הכלל. עוד נ"ל קסיא שולחנות יש לו בראשו שלא יכאב לו לעינים מה שמונה מעות תדיר. העשוי לקבלה. פי' לקבל האבק שלא יזיקנו חשוב כלי. מפני זיעה. כגון של צבעים ושל נפחים ושל גרוסות שיש להן טורח נדול. ומזיעים מן המלאכה. ומשימים אותו בראשם להקר טהור. ע"כ:
