הַחֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה, עַד חֲמִשָּׁה טְפָחִים, טָהוֹר. מֵחֲמִשָּׁה וְעַד עֲשָׂרָה, טָמֵא. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ, טָהוֹר, שֶׁבּוֹ קוֹשְׁרִין אֶת הַפְּסָחִים, וּמְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַמִּטּוֹת:

והנוגע בחבלים גרסינן. כלומר, בין מפרק בין נוגע בחבלים טהור. ובמטה שנטמאת במת או במשכב הזב איירי, וכגון שאין במטה ארוכה ושתי כרעים, ואפילו הכי צריך להטבילה, כדי שלא תחזור לטומאתה כשיחברנה. והנוגע בחבלים טהור, דמכיון שפירקה שוב אין החבלים חיבור:

עד ה' טפחים טהור. לפי שהוא לא לעזר ולא להועיל בו ואם היה יותר מה' טפחים עד עשרה יטמא לפי שהוא יעזור בו בתלות המטה והוא אומרו ומשלשלין את המטות אמנם אמרו קושרים את הפסחים ירצה בו כאשר הוא חי כמו שמדרך הקצבים שיקשרו הכבשים בבתיהן וכל מה שהוא מעשרה טפחים ולמעלה לא יטמא לפי שהוא אינו מצרכי המטה ובסיפרא אמרו הנוגע במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר על עשרה במשכבו ולא בנימין היוצאין חוץ לקשר שלש אצבעות:

עד חמשה טפחים טהור. וחמשה כלמעלה. תוספתא כתב הר"ש. ויש ט"ס בדבריו שכתב דלא מייתי לה בסוף אלו טריפות. וצריך להיות ומייתי לה. שכן היא בסוף אותה סוגיא דף נה:

טהור. דדרשינן בת"כ בפרשת זאת תהיה. במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מה'. או יתר על י'. או יכול שאני מוציא מה' ועד י'. ת"ל טמא. [*ע"כ. ודתנן שבו קושרים כו'. אה' ועד י' קאי. הר"ש]:

מחמשה ועד עשרה. ועשרה כלמטה הימנו תוספתא. מייתי לה התם בפרק אלו טריפות: