מִזְרָן הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה, כָּל שֶׁהוּא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים. שְׁיָרֵי מִזְרָן, שִׁבְעָה טְפָחִים, כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ חֶבֶק לַחֲמוֹר:

החבל מאימתי חיבור. בתחלה כשאדם מסרג את המטה שלימה וסורג בה שלשה בתים ועדיין נשאר החבל ארוך הרבה. נטמאת המטה נטמא החבל. והנוגע בחבל, טמא. דכולו חיבור הואיל וסופו לסרגו:

מיזרן. הוא אזור ארוג יהיה מצמר או פשתן או שער או זולת זה בכלל שהוא אריג וכן יתבאר מתוספתא דכלים וזה האזור כבר מקיפים בו המטה על ריבוע חלקיו וישאר מזה קצתו תלוי מן המטה כמו חבל היוצא מהמטה ואמר רבי מאיר כי (את) כאשר נטמאה המטה באיזו טומאה שתהיה יטמא קצת זה הבגד היוצא מן המטה ואפילו היה ארוך כל שהוא ורבי יוסי אמר שי' טפחים לבד ממנו ממה שימשך מן המטה הוא אשר יטמא בהטמאות המטה ויהיה כמוה: וענין אמרו שירי המיזרן ר"ל אם היה בלוי ונחתך קצתו איזה שיעור ישאר ממנו יהיה נחשב כלי ויטמא ואמר ז' טפחים ומה שהוא פחות מזה הנה לא יטמא: וחבק. הוא אשר ישימו אותו לחמור על המרדעת כדי שיעמוד על גבו וזה החבק ברחבו כמו טפח וארכו יותר מזה השיעור ובקצהו שנצין יחברו בהן המשאוי והל' כר' יוסי:

[*חבק. כתב הר"ב י"מ בגד עב וכו' וי"מ וכו'. ודבריו תמוהין בעיני. שהרי המיזרן מפרש הר"ב כמו אזור ואבנט. ושניהן אינן בגד לכסות כשיעור האוכף. או כשיעור המשוי שעליו. שהרי אינם רחבים כידוע. אבל דברי הר"ב מורכבים משני פירושים. שמ"ש בכאן על חבק. כתב כן הר"ש מהערוך. והוא כתב ג"כ על מזרן בשם גאון ובשם הערוך שהוא בגד צמר שנותנים בני אדם גדולים וחשובים תחת המצעות ובלע"ז טפי"ט. ועוד כתב הר"ש שי"מ שהוא עור הכרוך על המטה וכו' אבל זה שפי' הר"ב על מיזרן. כ"כ הרמב"ם. והוא כתב על חבק וז"ל חבק הוא [האזור] אשר ישימו אותו לחמור על המרדע. כדי שיעמוד על גבו. וזה החבק ברחבו כמו טפח. וארכו יותר מזה השיעור. ובקצהו [שנצין] יחברו בהן המשאוי [נ"א הקשירה] ע"כ]: