כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָו זֶה בְצַד זֶה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָו וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ בֵית קַבָּלָה, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִקָּר וּבָטְלָה הַטְּפֵלָה:

ידוע שהכסא אמנם נעשה לישב עליו והוא העיקר ואמנם יטמא במדרס הזב וכאשר בטל ממנו זה הענין יטהר מן המדרס בהסרת החפויין ואע"פ שנשאר בו בית קבול שהוא לא יטמא משום כלי קבול כשלא נעשה להיות כלי קבול הנה כבר בטל ממנו עיקר הדבר אשר נעשה בעבורו והוא המושב ואיך ישאר בו דין המתחדש בו והיותו כלי קבול ואין הלכה כרבי עקיבא והלכה כר' יהודה לפי שהכל הולך על השרשים אשר קדמו לחכמים בפ' י"ט:

רבי עקיבא מטמא. טעמו פי' הר"ב במ"ח פ"ב דעדיות: