מֵחַם שֶׁטְּפָלוֹ בְחֹמֶר וּבְחַרְסִית, הַנּוֹגֵעַ בַּחֹמֶר, טָמֵא. וּבַחַרְסִית, טָהוֹר. קוּמְקוּם שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאוֹ בְזֶפֶת, רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַחַמִּין כְּצוֹנֵן. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּכְלֵי זֶפֶת. כְּלֵי נְחֹשֶׁת שֶׁזְּפָתָן, טְהוֹרִין. וְאִם לְיַיִן, טְמֵאִין:

מיחם. הוא כלי עשוי לחמם בו המים: וחומר טיט עבה כמו (בראשית י״א:ג׳) והחמר היה להם לחומר: וחרסיתי דק כחרס וכאשר טחו המיחם בטיט העבה הנה יתאחד בו ויהיה מכללו וכאשר נטמא המיחם יהיה הנוגע בחומר טמא אמנם אם טחו אותו בחרסית הנה לא יתדבק בכלים ולא יחשב בכללו: וקומקומוס. הוא הקמקם וידוע שהזפת יותך במים החמין ולזה הוא אמרו שאינו יכול לקבל את החמין ואע"פ שהוא מקבל המים הקרים וישארו בו ולא יצאו ממנו וכן אמר בכלי הזפת בעצמם שהן אינם מטמאים בעבור שלא יקבלו שום דבר חם: וכלי נחושת שזפתן טהורים. רצונו בזה שזה הכלי כאשר נטמא הנה אשר יגע בזה הזפת טהור שאין הזפת מכלל הכלי אם לא שיהיה כונתו שישים היין בזה הכלי שאז הוא צריך לזפת ויהיה נוגע בזפת טמא ולא קתני בכאן אוכלין ומשקין לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה ויהיה נוגע בזפת טמא ואע"פ שהוא אדם כמו שהתבאר בפתיחה:

ובחרסית. לשון הר"ב דק כחרס. ר"ל טיט דק כחרס. ובמקומות אחרים מפורשים בענין אחר. והראיתים במ"ז פ"ו דחולין:

קומקום. פי' הר"ב יותר גדול ממיחם. ולא כן בשל מתכות כמו שאפרש לקמן ריש פי"ד:

כלי נחושת שזפתן טהורים. פירש הר"ב אם היו הכלים טמאים ונגע אדם כו' לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה (כדאיתא בפ"ק דאהלות) ויהיה הנוגע בזפת טמא. ואע"פ שהוא אדם הרמב"ם [*וא"כ ה"ה כלים כדתנן התם באהלות]:

ואם ליין. פי' הר"ב ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל. ויין דנקט. כלומ' שכשזפתן ליין אינו נותנו לתוכו אלא בצונן. דסתם יין צונן הוא. ול' הר"ש. ואם עשויין ליין צונן: