חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וַעֲשָׂאָהּ בְּזֶפֶת יָתֵר מִצָּרְכָּהּ, הַנּוֹגֵעַ בְּצָרְכָּהּ, טָמֵא. יָתֵר מִצָּרְכָּהּ, טָהוֹר. זֶפֶת שֶׁנָּטְפָה עַל הֶחָבִית, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָהוֹר. מַשְׁפֵּךְ שֶׁל עֵץ וְשֶׁל חֶרֶס שֶׁפְּקָקוֹ בְזֶפֶת, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַמֵּא. רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא בְשֶׁל עֵץ, וּמְטַהֵר בְּשֶׁל חֶרֶס. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם:

יותר מצרכה. הוא שהתעבה מהזפת על מקום הנקב יותר ממה שצריך עד שאם יסירו ממנו הרבה ישאר הנקב סתום ומחזיק המים שהיו בכלי ואמרו בכאן הנוגע ירצה אוכלים ומשקין: פקקן בזפת. הוא שיסתום קצות פיות המשפך בזפת עד שלא יצא ממנו דבר וישוב כלי קבול והלכה כרבי עקיבא:

הנוגע. ירצה אוכלים ומשקין. הרמב"ם:

זפת שנטפה כו'. זו ואין צריך לומר זו קתני:

רבי אליעזר מטמא. פי' הר"ב דחשיב ליה סתימה. בין בשל עץ בין בשל חרס. ומסיים הר"ש. א"נ גזר בשל חרס אטו של עץ: