הַתַּנּוּר שֶׁחֲצָצוֹ בִנְסָרִים אוֹ בִירִיעוֹת, נִמְצָא שֶׁרֶץ בְּמָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל טָמֵא. כַּוֶּרֶת פְּחוּתָה וּפְקוּקָה בְקַשׁ וּמְשֻׁלְשֶׁלֶת לַאֲוִיר הַתַּנּוּר, הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ, הַתַּנּוּר טָמֵא. הַשֶּׁרֶץ בַּתַּנּוּר, אֳכָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִין. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִם הִצִּילָה בְמֵת הֶחָמוּר, לֹא תַצִּיל בִּכְלִי חֶרֶס הַקַּל. אָמְרוּ לוֹ, אִם הִצִּילָה בְמֵת הֶחָמוּר, שֶׁכֵּן חוֹלְקִים אֹהָלִים, תַּצִּיל בִּכְלִי חֶרֶס הַקַּל, שֶׁאֵין חוֹלְקִים כְּלִי חָרֶס:

התנור שחצצו. שעשה מחיצה באמצעיתו וחלקו עד למעלה מפיו:

פחותה שכבר חסר ממנה חלק ונשאר בדמיון חלון עוד מילא זה הנקב בקש הנה אינו כלי שלם לפי שזה הסתום בקש לא יחשב סתום ולזה לא יהיה הדבר אשר בו כנבדל מהתנור אבל כל מה שיהיה בו כאילו הוא באויר ואני עתיד לבאר בתשיעי מאהלות שכוורת תהיה על זה התואר חוצצת בפני הטומאה ואמר רבי אליעזר אם הצילה במת החמור אשר יטמא כל מה שהוא באהל טומאת ז' לא תציל בכלי חרס הקל אשר תטמא כל מה שבתוכו מהאוכלין והמשקין לבד לפי שלא יטמא אלא טומאה קלה כמו שביארנו פעמים. ואמרו לו אשר יתחייב להציל באהל המת אינו מאשר הוא כלי אלא להיותו מותר זה המקום והיה מחיצה שכן חולקים אהלים ר"ל שכבר יחלקו האהלים לענין טומאת מת ויהיה הבית או האהל נחלק בהבדלו ויטמא אחד מן החלקים אם היה בו המת ולא יטמא החלק האחר ואין כלי חרש כזה אבל כשנחלק בחלוקה והגיע שרץ באחד החלקים נטמא כלל הכלים לפי שאין מדרך האדם שיחלקו הכלים כמו שאמר בתחלת ההלכה תנור שחצצו בנסרים או ביריעות ונמצא השרץ במקום אחד הכל טמא אולם בטומאת מת הנה אמר בט"ו מאהלות [ע"ד] בית שחצצו בנסרין או ביריעות מן הצדדים או מן הקורות טומאה בבית כלים שבחוץ טהורים ולזה תציל הכוורת במת לפי שהיא כמחיצה ואין הלכה כר"א:

כוורת פחותה כו'. כתב הר"ב להכי נקט פחותה דלאו כלי הוא כו' דאפי' כלי שטף מציל. כלומר לא מבעיא כלי חרס דמינו הוא. דפשיטא דמציל דלאו תוך הוא שהרי זה הוא תוך אחר אלא אפילו כלי שטף דלאו מינו הוא אימא דתוך דכלי חרס הוא וליטמא. אפ"ה מציל. מיתורא דוי"ו דתוכו לומר תוכו ולא תוך תוכו. הכי מסקי התוס' פ"ק דזבחים דף ג. ועוד פ"ק דחולין דף כה [ד"ה ואפילו]:

ומשולשלת לאויר התנור. אע"פ שפיה למעלה מאויר התנור. כדפי' הר"ב במתני' דלקמן ועמ"ש שם בס"ד:

אמר ר"א אם הצילה במת החמור. כדתנן בפ"ט דאהלות:

[*בכלי חרס הקל. פי' הר"ב שאין מטמא אלא אוכלים ומשקים ומצינו שבחבורים מטמא כלים בספ"ט דאהלות ע"ש. ואולי ג"כ אדם דמאי שנא ולא עוד אלא דטומאת חיבורים עיקרה באדם]:

שכן חולקים אהלים. פי' הר"ב שדרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה הלכך הויא כוורת כמחיצה כו'. משמע דלא פליג ר"א אלא בכוורת אבל במחיצה מודה וא"כ היינו כפי' האחר שכתב וכן הוא בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל ולפי שאין מדרך האדם שיחלקו הכלי כמו שאמר בתחלת ההלכה. תנור שחצצו כו' הכל טמא אולם בטומאת המת הנה אמר [בט"ו] מאהלות. בית שחצצו כו'. ע"כ. ושוב מצאתי בפ"ק דזבחים דף ג דמייתי לה התם למתני' דהכא ופי' רש"י שכן חולקים. דרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה וכתוב הגה"ה בתוס' וז"ל משמע לפירושו דפליגי אף בתנור שחצצו בנסרים או ביריעות. ובת"כ בפ' ויהי ביום השמיני משמע דבכוורת פחותה ופקוקה ומשולשלת לאויר התנור דווקא פליגי. ולא כשחצצו בנסרים. וטעמא משום דכוורת שיש לה ד' מחיצות חייצה דדמיא לכלי ולכך מטהר [ר"א]. אבל מחיצה אחת בתנור. מודה ר"א דלא חייצה וטמא וכו'. לכן נראה לרבינו הקדוש לפרש הכי אם הציל כוורת כו' שכן תולקים אהלים פי' שכן מחיצה אחת המפסקת מצלת תאמר כלי חרס כו' שאין חולקים אהלים. פי' שמחיצה אחת המפסקת בתנור אינה חוצצת ע"כ: