מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁנִּמְצְאוּ בִנְחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר, נִרְאִין אֲבָל לֹא יוֹצְאִים, אִם אוֹפֶה אֶת הַבָּצֵק וְהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן, טָמֵא. בְּאֵיזֶה בָצֵק אָמְרוּ, בְּבָצֵק הַבֵּינוֹנִי. נִמְצְאוּ בִטְפֵלַת הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל, אִם בְּטָמֵא, טְמֵאִין. וְאִם בְּטָהוֹר, טְהוֹרִים. נִמְצְאוּ בִמְגוּפַת הֶחָבִית, מִצִּדֶּיהָ, טְמֵאִים, מִכְּנֶגֶד פִּיהָ, טְהוֹרִים. נִרְאִין בְּתוֹכָהּ אֲבָל לֹא לַאֲוִירָהּ, טְהוֹרִין. שׁוֹקְעִים בְּתוֹכָהּ וְתַחְתֵּיהֶם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, טְהוֹרִין:

מחט או טבעת. טמא:

כאשר היה המחט או הטבעת טמאים במת אשר הוא מאבות הטומאות כמו שהקדמנו והוא יטמא כלי חרס כמו שביארנו בפתיחה עוד נמצא זה הטבעת או המחט בקרקע התנור ויראו שם להיותן בלתי בולטות ולא גבוהין באויר התנור לפי שאם היו בולטים ומוגבהין על שטח הקרקע יטמאוהו ואם היו נראים כאשר ידביק בזה המקום בצק שזה הבצק לא רכה שיגור במקומות העמוקים ולא קשה שידבק בעצם התנור אבל ירחק ממנו ונגע זה הבצק בזה הדבר הטמא מהמחט או הטבעת הנה התנור כבר נטמא בהגעת מחט טמאה מטמא מת בתוכה. עוד לקח דין אחר והוא שתהיה הטבעת או המחט טהור ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת [עי' כ"מ פ"כ מהל' ט"מ הל"ה] הנה נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה ואם היה התנור טהור לא יטמא אבל יצילהו זה הצמיד פתיל אם היה לפי מה שראוי הנה הטבעת או המחט ג"כ טהורין ולא יטמא באהל המת שהיא בגוף הבנין וזה הבנין כולו טהור להיות התנור צמיד פתיל וכן גם כן אם חבית באהל המת ופיו סגור בטיט אשר הוא צמיד פתיל כמו שיתבאר והיה מחט טהור או טבעת בזה הטיט אשר נסתם בו פי החבית אם היה נמשך לצדדי החבית הנה הן טמאים שצידי החבית לא יצטרכו לטיט וזה בדמיון מי ששם המחט בקרקע החבית והדביק עליו טיט אשר יטמא כמו שיתבאר ואם הי' נמשך כנגד פי החבית הנה היא טהורה ובתנאי שתהיה בגוף הטיט אולם אם היתה נראית על שטח הכסוי עד שיהיה באויר החבית ממה שימשך תוך החבית הנה ראוי שתהיה בולטת גם על שטח הכסוי עד שיהיה באויר החבית אולם אם היתה נוקבת אל תוך החבית מגעת באוירה הנה היא טמאה ר"ל המחט או הטבעת אם לא שיהיה עליה מסך מטיט יבדיל בינה ובין אויר החבית ואע"פ שתהיה בתכלית הדקות כמו קליפת השום וטעם היותן טמאין כאשר היו שוקעין בתוכו לפי שהיו בתוך החבית והחבית מוקפת צמיד פתיל ואני אבאר לך בפרק שאחר זה שכלים המוקפים צמיד פתיל באהל המת לא יצילו מה שבתוכן מהכלים אבל יטמא כל מה שבתוכו מהכלים זולת כלי חרס לבד וכבר ביארנו סבת זה בעדיות ואבאר אותו ג"כ בפרק שאחר זה:

מחט או טבעת. פי' הר"ב טמא במת אשר הוא מאבות הטומאות (כדתנן בפ"ק דאהלות) והוא יטמא כלי חרס. הרמב"ם:

אם אופה את הבצק כו'. וקצת קשה למה משערין בבצק. והלא לא היו [רגילים] להדביק את הפת. אלא [בכותלו] של תנור. והאש והגחלים והאפר הם היו בנחושתו של תנור. הר"ש:

אם בטמא טמאין. פי' הר"ב אם התנור טמא כו'. כלומר שהצמיד פתיל שעליו אינו כראוי ונטמא התנור כך פי' הרמב"ם. ועיין עוד מזה מה שאכתוב במשנה דלקמן ובמ"ו:

ובטהור טהורים. לשון הר"ב דכיון שהתנור מוקף כו'. כלומר שהיה הצמיד פתיל כראוי. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בפי' המשנה כאשר העתיק הכ"מ בפ"כ מה' טומאת מת. ומ"ש הר"ב דבטילי לגבי טפילה כלומר דאי לא תימא הכי הא קי"ל דאין צמיד פתיל מציל על כלי מתכות. כמ"ש הר"ב לקמן בסמוך:

מצדיה. כלומר שלא על פיה של החבית. ופי' הר"ב שאין צדי החבית צריכים לטיט. וכן לשון הרמב"ם וכלומר למגופה. וכן בהדיא לשון הראב"ד שם:

מכנגד פיה טהורים. ה"נ טעמא משום דבטילי לגבי מגופה וכדמסיק הר"ב לקמן בסמוך. ומגופה אינה כחבית ואינה כלי טמא אבל היא נחשבת לגבי החבית כמו הטפילה לגבי התנור:

שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום. ה"נ ה"מ למתני הכי ברישא גבי נחושתו של תנור. אלא דהתם לא שכיח שיהיה עליו כקליפת השום. משא"כ הכא במגופה שכיחא מלתא שהמחט או הטבעת נגבלו בתוך הטיט ותחתיהם כקליפת השום:

טהורים. כתב הר"ב דבטילי כו' אבל אם נכנסים כו' שאין צמיד פתיל כו'. עיין במשנה הסמוכה בר"פ דלקמן. ומ"ש הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית כו'. עיין בפירושו למשנה ג פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד: