חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמְנִיקָת בְּתוֹכָהּ, מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְאֹהֶל הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמְנִיקָת טְמֵאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין, אַף מְנִיקָת טְהוֹרָה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:

שנמצאו בנחושתו של תנור. ברצפת הקרקע שהתנור מחובר בה:

מניקת. כלי המציצה וזה שיעשו נקב בצד החבית ויכניסו בזה הנקב קצת זה הכלי וימוץ בפיו הקצה האחד וימשכו המים אשר בחבית וכבר יעשה זה הכלי מקנה או מחרש או מזכוכית והוא הנה מחרס והמאמר כולו מבואר.

ומניקת בתוכה. פי' הר"ב כמין קנה חלול. עשוי ממתכות כו' ומיירי שהמניקת היא כולה תחת צמיד פתיל. וכן פי' הר"ש. והראב"ד פרק כ"ב מהל' טומאת מת. ודמתניתין דהכא דומיא דההיא דתנן משנה ג פ"ה דאהלות. וכתב הכ"מ דלהרמב"ם הוקשה לו לפרש כן. דא"כ תרתי למה לי. ולפיכך מפרש דמניקת היא של חרס ושקצתה האחת בתוך החבית המוקפת. והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום. ואע"פ שהיא עמוקה. [צ"ל עקומה] ומפני כן חשובה חבית כסתומה וניצלת היא והמשקים דאין העקום כסתום לענין המניקת עצמה. ולפיכך טמאה. וא"ת והרי אין לה בית קבול ופשוטי כלי חרס טהורין [כדתנן פ"ב מ"ג] י"ל שמניקה זו היא עמוקה [צ"ל עקומה] ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה"ל בית קבול. ע"כ:

החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה. כתב הר"ב דאין מציל כו' אלא כלי חרס הטהור. כדתנן סוף פ"ק דעדיות. ומ"ש אבל בכלי שטף ובגדים. כמ"ש ר"פ דלקמן [*כלי שטף ברפ"ה דזבים] ומ"ש דאיכא למיחש שמא ישאל החבר כו' עשו דין שוה לכל כו' כלומר בין בשל חבר בין בשל ע"ה. וכ"כ בהדיא בספ"ק דעדיות. ואין נראה כן מדבריו שבמ"ג פ"ה דאהלות. אלא דבשל ע"ה לחוד גזרו ולא בשל חבר. וכבר הארכתי בזה במס' עדיות. ולאותו פי' דלא אמרו אלא בשל ע"ה. יש לפרש במתניתין דלעיל דתנן אם בטמא טמאין. דהיינו שהוא של ע"ה שהוא טמא. ואם בטהור שאינו של ע"ה. וכ"כ הר"ש במתני' דהכא ואין צריך לטעם דבטהור טהורים משום דבטילי כו'. אע"ג דהר"ש עצמו מפרש כך במתני' דלעיל: