תַּנּוּר שֶׁנִּקַּב מֵעֵינוֹ, שִׁעוּרוֹ מְלֹא כוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא דּוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא דוֹלֵק. נִקַּב מִצִּדּוֹ, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא כוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דּוֹלֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה, שִׁעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן. מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ, שִׁעוּרָם מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה. מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן, אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר מַשְׁקִין, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, טְמֵאִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ בִידֵי אָדָם. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִידֵי אָדָם, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, טְמֵאִים. נִקְּבוּ, הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִים, שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִים, שִׁעוּרָן בְּמַשְׁקִים. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ, מַטִּילִים אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ, בְּצָמִיד פָּתִיל וּבְכוֹנֵס מַשְׁקֶה:

מוקף צמיד פתיל. ומונח באוהל המת:

אלו השעורים הם לענין שלא יועיל צמיד פתיל אשר יהיה על זה התנור או החבית או החצב הגדול ואם היה הנקב פחות מזה הנה לא יצא ממנו וינצל הדבר אשר בו בצמיד פתיל וכבר בארנו ענין אמרו נכנס ואינו נכנס: עוד אמר ואם נעשו בידי אדם אפילו כל שהן טמאים ר"ל אם באו לאלו החצבים הגדולים המוקפים צמיד פתיל ונקבו בהן איזה שיעור שיהיה הנה הן טמאים באהל המת ולא יועיל להן זה הצמיד פתיל בעבור שנקבו בכונס משקה אחר שב אל הכלים ואמר כי כאשר נקבו והן מוקפין צמיד פתיל העשוי לאוכלים כאשר נקבו במוציא זית יטמא כל מה שבתוכן ואף על פי שהוא מוקף והעשוי למשקים כאשר ניקב בכונס משקה ואם היה עשוי לאוכלים ומשקין מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה ר"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואף על פי שהוא מוקף צמיד פתיל ולא יציל כל מה שבתוכו וזה המאמר לא יסתור השרש אשר התבאר בגמ' שבת והוא שכלי חרס יציל בצמיד פתיל עד אשר יפחת רובו לפי שאין הכונה מזה המאמר ולא המובן ממנו שכלי חרס המוקף צמיד פתיל כאשר נפחת בפחות מרובו לא יטמא מה שבתוכו ואמנם ירצה בו שהוא אם נפחת הכלי בפחות מרובו עד היקף הפחת ופי הכלי ג"כ בצמיד פתיל שהוא יציל מה שבתוכו ואע"פ שהוא אינו כלי לענין טומאה ולא יקבל טומאה נחשבהו כלי לענין שיציל מה שבתוכו אולם כאשר נפחת רובו הנה אינו כלי כלל ולא יציל מה שבתוכו ואע"פ שמקום הפחת מוקף צמיד פתיל והבן זה שהוא עיון דק ומקום הטעאה: וביאור מיצה שניה הקשר השני: ושיפון הוא הנקרא וייל"ה והוא מין ממיני השעורה כמו שביארנו פעמים וירצה בו הנה קנה שיבולת השיפון וכבר יקרא שיפה והוא קנה דק לח וכן מיצה של קנה קשר הקנה: וענין אמרו שניה הוא מה שאומר לך וזה שהקנה מאיזה מין שיהיה הן כולן קשרים קשרים ושרש הקנה עבה ממנו וכל שירחק מהארץ יהיה יותר דק ותחלת הקשר מהקנה ממה שימשך לארץ לו עובי מה והקשר השני אשר למעלה ממנו יותר דק ממנו ואמר שבקשר השני ישער ורבי שמעון אומר בכל התנורים והחביות והחצבים מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס ואין הלכה לא כר"ש ולא כר"י ומבואר הוא שאמרו בתנור ניקב מעינו ירצה בו שתהיה עינו סתום בטיט ונקב בזה הטיט:

תנור שניקב מעינו. פי' הר"ב הוא הנקב שעושין כו' ועיין בפ' דלעיל משנה ז:

[*שיעורו מלא כוש. עיין מ"ש ברפ"ה דאהלות]:

שיפון. [כ' הר"ב] ויינ"א בלעז. ותמיהני דבריש כלאים ליעז כן שבולת שועל. ולשיפון מפרש סיגל"א. וכן בפי' רש"י בפ"ב דפסחים דף לה. ובפי' הרמב"ם דהכא. מפרש ג"כ דשיפון הוא ויינ"א. ובמקצת ספרים מסיים בה והוא מין ממיני השעורה. כמו שבארנו פעמים. ע"כ. וקשה דבהדיא כתב בריש כלאים דשיפון מין חטים ושבולת שועל מין שעורים. אך בפ"י דמנחות מ"ז כתב דשבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. ושם מפורש ג"כ בפי' הר"ב דשעורים מצטרפים עם הכל. חוץ מן החטים לפי שכולן מין שעורים הן. וכן בריש מסכת חלה:

וכן היה אומר בחצבים גדולים. לכאורה תמונתן משונה. שיש להן נדדים בולטים. וא"נ יש לפרש דה"ק במגופת חצבים גדולים:

לשאר משקין. פירש הר"ב כגון שמן דבש וחלב לשטתו דבמ"ב פ"ג. דשל שמן דק משל יין וה"ה לדבש וחלב לפי שהיין במקצת הארצות עב יותר. [*ומכאן מוכח שהדבש הרצון בו לפעמים המשקה שעושה ממנו [שקורין מעד] שהרי בכאן מוכרח לפ' כן ותסייען למ"ש בפ"ב דקדושין מ"ב]:

אפי' כל שהן. פי' הרמב"ם בכונס משקה:

שיעורן בזיתים. פי' הר"ב אם נפחת במוציא זית בעי מירוח ובפחות מכאן לא בעי מירוח ויש ליתן טעם משום דכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו [*כמ"ש הר"ב רפ"ב דלקמן וכן ע"ש מ"ש בס"ד] וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא. הר"ש. ומ"ש הר"ב ובגמ' מס' שבת. ספ"י:

בזיתים. עמ"ש בפ"ג מ"ג:

העשוי לכך ולכך כו'. ושנינו שלש משניות בענין אחד. חדא דלעיל בפ"ג. ואידך בפ"ח [ועיין מ"ש בשם הרמב"ם] והך הכא. וכולהו צריכי דקמייתא מתני לענין שיעור ליטהר. ואידך להציל באהל השרץ. והך דהכא להציל באהל המת. הר"ש:

לחומרו בצ"פ ובכונס משקה. פי' הר"ב ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצ"פ. וז"ל הרמב"ם ר"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואע"פ שהוא מוקף צ"פ. ולא יציל כל מה שבתוכו. ע"כ. וכת' הר"ש דמתני' דלא כב"ה. ודלא כר"ע דהא קדרה עשויה לכך ולכך [כדפי' הר"ב ברפ"ג] ותנן במס' אהלות פ"ה [מ"ב] ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ב"ש אומרים הכל טמא. וב"ה אומרים הקדרה טמאה ועלייה טהורה. ר"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב"ה חומרא בעלמא. ע"כ. אבל ראיתי להרמב"ם שהעתיק משנתנו זו בפי"ד מה' כלים. ואותה משנה דאהלות. העתיקה כמו כן בפכ"ג מה"ט מת. לכן נראה לי לחלק. דהכא יוצא מתורת צמיד פתיל כשניקב משא"כ התם דבתורת אהל מציל אין הנקב מוציאו מאהל. והרי כל המציל בתורת אהל א"צ לצמיד פתיל וכמ"ש הר"ב במ"ז פרק דלקמן. [*ואתי שפיר דדייק הכא למתני בצמיד פתיל] וגם שם לא נחית הר"ש לחלק בין מציל בתורת צמיד פתיל. למציל בתורת אהל ולפיכך כתב שם דלא נתברר לו מאי שנא אין פותח טפח וכו'. ועמ"ש ברפ"ה דמס' אהלות בשם מהר"ם: