חַטָּאת מִיכָּן וְעוֹלָה מִיכָּן וּסְתוּמָה בָאֶמְצַע, פָּרַח מִן הָאֶמְצַע לַצְּדָדִין, אֶחָד הֵלָךְ וְאֶחָד הֵלָךְ, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, אֶלָּא יֹאמַר, זֶה שֶׁהָלַךְ אֵצֶל חַטָּאוֹת, חַטָּאת. וְזֶה שֶׁהָלַךְ אֵצֶל עוֹלוֹת, עוֹלָה. חָזַר לָאֶמְצַע, הָאֶמְצָעִיִּים יָמוּתוּ, אֵלּוּ יִקְרְבוּ חַטָּאוֹת, וְאֵלּוּ יִקְרְבוּ עוֹלוֹת. חָזַר אוֹ שֶׁפָּרַח מִן הָאֶמְצַע לַצְּדָדִין, הֲרֵי כֻלָּן יָמוּתוּ. אֵין מְבִיאִין תּוֹרִין כְּנֶגֶד בְּנֵי יוֹנָה, וְלֹא בְנֵי יוֹנָה כְּנֶגֶד תּוֹרִין. כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ תּוֹר, וְעוֹלָתָהּ בֶּן יוֹנָה, תִּכְפֹּל וְתָבִיא עוֹלָתָהּ תּוֹר. עוֹלָתָהּ תּוֹר, וְחַטָּאתָהּ בֶּן יוֹנָה, תִּכְפֹּל וְתָבִיא עוֹלָתָהּ בֶּן יוֹנָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הוֹלְכִין אַחַר הָרִאשׁוֹן. הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ וּמֵתָה, יָבִיאוּ הַיּוֹרְשִׁין עוֹלָתָהּ. עוֹלָתָהּ וּמֵתָה, לֹא יָבִיאוּ הַיּוֹרְשִׁין חַטָּאתָהּ:

חטאת מיכן ועולה מיכן וסתומה באמצע פרח מן כו': אם חזרו לאמצע הוא שמתערבת חטאת בעולה ולפיכך ימותו וכן אם חזרו מן האמצע לצדדים כולם ימותו לפי שאפשר עולה הלכה אצל חטאת וחטאת אצל עולה. וענין מה שאמר או שפרח מן האמצע לצדדין הוא שפרח לצד זה ששם החטאות או העולות ופרח משם לקצה האחר הרי כבר היה תערובת החטאת בעולה לפיכך כולם ימותו כמו שנתבאר בתחלת המסכת ת"ק הולך אחר החטאת לפי שהכתוב הקדים אותה כמו שבארנו בעשירי מזבחים ובן עזאי הולך אחר המין שהפרישה ממנה בתחלתה בין שהוא עולה או חטאת והלכה כת"ק:

זה שהלך אצל חטאות כו' וזה כו' עולות. וכן הוא בכל הנוסחאות ואף הרמב"ם העתיק כן בחבורו ספ"ט מהלכות פסולי המוקדשים. ואע"ג דברישא תנן חטאת לשון יחיד וכן העתיק שם. מ"מ הא לית לן בה בין שהיא חטאת א' או חטאות רבות ומש"ה לא קפיד. אבל הר"ב והמפרש נסבי בסיפא נמי חטאת:

[*לא הפסיד כלום. פי' הר"ב דאותו שמעורב עם החטאת יעשה חטאת אבל לא עולה דשמא יעשהו מן החטאת המפורשת. והמגיה כן בדברי הר"ב. לא הפסיד]:

*) חזר. לשון הר"ב חזר מן האמצעים לצדדין הרי חטאות ועולות מעורבים וימותו כולן. וכ"כ המפרש. גם הרמב"ם בפירושו ובחבורו והיו יכולין לפרש דכולן ימותו מפני שפרח בהן מבין המתות:

או שפרח מן האמצע לצדדין. הוא שפרח לצד זה ששם החטאות או העולות ופרח משם לקצה האחר הרי כבר היה תערובת החטאת בעולה לפיכך כולם ימותו כמו שנתבאר בתחלת המסכת. הרמב"ם. ובחבורו העתיק לבבא זו. פרח מן האמצעית לצדדין. ולא העתיק חזר. אבל להר"ב והמפרש נראה דלא גרסי לבבא דאו שפרח כו':

תכפול ותביא עולתה כו'. פי' הר"ב שהחטאת היא עיקר. לשון הרמב"ם לפי ההכתוב הקדים אותה כמ"ש בעשירי מזבחים ע"כ. ואע"ג דביולדת הקדים הכתוב לעולה כדכתיב (ויקרא י"ב) א' לעולה וא' לחטאת. כבר כתבתי שם במ"ד דלא הקדימו אלא למקראה. ובת"כ פ' תזריע ספ"ד מה ת"ל אחד לעולה ואחד לחטאת כו' כאן שהיא מביאה עולתה תחלה אינו דין שתביא חטאתה מעין עולתה ת"ל אחד לעולה וא' לחטאת הביאה חטאתה תור וכו' כדתנינן הכא. ויראה לי דהכי דרוש דה"מ למכתב לעולה ולחטאת והוה שמעינן דעולה קודמת כיון דלא נקט חטאת ברישא כמו במקום אחר אלא להכי כתב אחד למדרש בג"ש מא' לחטאת וא' לעולה דגבי טומאת מקדש וקדשיו דהתם כתב והקריב אשר לחטאת ראשונה דה"נ תהא החטאת עיקר לכל דבר חוץ למקראה. ובספר קרבן אהרן מפרש דדייק מאחד אחד דמייתרי אלא דה"ק אחד לעולה ויהי' מהאחד שהוא לחטאת תמיד ע"כ. וראיתי ג"כ בנוסחאות דל"ג כאן שהיא כו' אינו דין כו' אלא ה"ג מנין שאם הביאה כו' שתביא כו':

[*יביאו היורשים עולתה. דשעבודא דאורייתא ומש"ה אפילו לא הפרישתו מחיים. פ"ק דקדושין דף י"ג. ופסק כן הרמב"ם ספ"א מהלכות מחוסרי כפרה ע"ש. וגם עיין מ"ש בפ"ה דערכין משנה ב' ד"ה יתנו]: