תִּלְתָּן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, תֵּאָכֵל צִמְחוֹנִים. וְשֶׁל תְּרוּמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּטָהֳרָה, חוּץ מֵחֲפִיפָתָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְטֻמְאָה, חוּץ מִשְּׁרִיָּתָהּ:

אין מפטמין את השמן. לשים בתוכו עקרין וראשי בשמים, משום דבלעי השמן ואזיל לאבוד, שהשרשים אינן נאכלין:

תאכל צמחונים. ענינו שיאכלו כשהן לחים כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו כי אם נתייבשו לא יהיו ראויות לאכילה ובתרומה אסור לו להניחם עד שיגדילו:

ב"ש אומרים כל מעשיהבטהרה חוץ מחפיפתה. ענינו שכל מה שמסתפקין ממאכל או שתיה וזולתו צריך להיות בטהרה כדי שלא תטמא ולא תהיה ראויה אלא לשרפה וכבר ידעת כי התרומה אסור לגרום לה טומאה כי מותר לרחוץ גופו בה בטומאה לפי שהיא כבר נפסדת ואינה ראויה לאכילה ובית הלל מתירים שיסתפק ממנו בטומאה איזה הסתפקות שירצה אע"פ שיביא אותה לשרפה לפי שאינה מאכל שנקפיד על שרפתה חוץ משרייתה ר"ל להשרותה במשקין שאסור לטמא אותה בידים לזה השיעור לפי שכששורין אותם הוכשרו לטומאה ונמצא שנטמא אותם בידים:

[*תאכל צמחונים. כתב הר"ב כשהן ירקות לחין וכו. שאלו רוב מאכלן לבהמה. ואם יטמאו יפדו אותם לבהמה ואין פודין מעשר שני לבהמה כ"כ בהשגת הראב"ד פ"ב מהלכות מעשר שני. אע"פ שמפרש לחין לאו לדיוק' דלאפוקי יבשין אלא איפכא לאפוקי שיצטרך דוקא לאכלן לאכילה משובחת טפי כגון מלילות או ע"י תבשיל או ע"י עיסה. ופי' הר"ב הוא פי' הרמב"ם שבפירוש המשנה אבל בחבורו פי' בענין אחר]: