כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִים, וְנִכְנָסִין לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצְאִין. נִטְמְאוּ, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִפָּדוּ. וְשֶׁל תְּרוּמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטָהֳרָה, וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. שַׁמַּאי אוֹמֵר, יֵאָכְלוּ צָרִיד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּטֻמְאָה:

ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם. משום דבעינן דבר השוה לכל אדם, וזה אינו אלא למפונקים ולמעונגים:

הכרשינין הם נקראין בערבי כרסנא ואינם מאכל אדם וגם כן הקפיד עליהם שיאכלו צמחונים ממעות מעשר שני קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם ומותר להוציאם מירושלים אחר שיגיעו לשם לפי שאינם פירות כי פירות מעשר שני כיון שהגיעו לירושלים אסור להוציאם כמו שיתבאר לקמן:

ור"ט אומר אין פודין קדשים להאכילן לכלבים והמעשר קדש ולפיכך אומר שיתחלק לעיסות עד שיתן ממנה לכל עיסה פחות מכביצה זה השיעור שאינו מטמא טומאת אוכלין כמו שבארנו בפ' חמישי (מ"א) מתרומות: ואמרם מאכילין בטומאה ענינו שמותר להאכילו בטומאה לבהמה כיון שהוא מאכל בהמה ומותר לו שיטמא אותה בידים ואותן הידים אע"פ שאין יודעים להם טומאה הם פוסלים את התרומה כמו שיתבאר בסוף זבים (פ"ה משנה יב) וכל מה שתשמע בזה הענין יעשו או יאכלו בטומאה רוצה בו הידים שהם פוסלים את התרומה וכל מה שיחייב בכאן שיעשה בטהרה רוצה בו שיטול ידיו ואז יתעסק בהם כמו כל אוכל תרומה:

שמאי אומר יאכלו צריד. ענינו שלא ישרו אותם ולא יהיו מוכנים לטומאה מאכילין אותם לבהמה בטומאה אבל דינם שיאכלו כתושים והדבר הטחון העב נקרא צריד ואומר שמאי שכותשין אותן ואין שורין אותן ומאכילין אותן לבהמות כשהן כתושין שמא יטמאו ואין הלכה כשמאי ולא כרבי עקיבא והלכה כחכמים:

יתחלקו לעסיות. מה שפי' הר"ב דאוכל פחות מכביצה לא מיטמא מאחרים. עיין מ"ש בריש פ"ב דטהרות:

ושפין. פירש הר"ב על הבשר. שכך היה דרכן דומיא דחפיפה דלעיל:

ומאכילין. פירש הר"ב לבהמה. וכן פי' הרמב"ם ושאני תרומה ממעשר שני דתרומה נאכלת לבהמה דאתרבי מקנין כספו וכדתנן במ"ט מפר' בתרא דתרומות: