מִי שֶׁטָּבַל בַּנָּהָר, וְהָיָה לְפָנָיו נָהָר אַחֵר וְעָבַר בּוֹ, טִהֲרוּ שְׁנִיִּים אֶת הָרִאשׁוֹנִים. דָּחָהוּ חֲבֵרוֹ לְשָׁכְרוֹ, וְכֵן לִבְהֶמְתּוֹ, טִהֲרוּ שְׁנִיִּים אֶת הָרִאשׁוֹנִים. וְאִם כִּמְשַׂחֵק עִמּוֹ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן:

מי שטבל בנהר. ומים שעליו מכשירין, שהרי לרצון הן:

מי שטבל בנהר והיה לפניו נהר אחר וכו' בכי יותן. אשר יטבול בו אין ספק כי המים אשר על שטח גופו הוא בכי יותן לפי שהוא ברצונו וכונתו ומי שעבר בנהר המים אשר נבלל בהם אינן בכי יותן כמו שקדם לנו ע"כ אמר כי כשטבל בנהר ויצאו המים ההם על שטח גופו הן מכשירין ואם עבר אחר כך בנהר אחר המים אשר על שטח גופו אינן בכי יותן וזהו ענין אמרם טיהרו שניים את הראשונים וכן אם דחייהו חבירו אחר הטבילה ונפל במים אותם המים שעל גופו אינן בכי יותן אבל כשחבירו מצחק עמו אז הוא נפילתו למים ובלילתו לרצונו ואינו אנוס בזה וע"כ מים שעל בשרו בכי יותן:

דחהו. והר"ב העתיק דחיו. וכן הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן. והר"ש העתיק דחייהו. ופי' כמו דחאהו. וכגירסתו הוא במשנה שבגמרא דפוס בסיליאה: