הַשָּׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם, הַנִּתָּזִין, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהַתִּיז עַל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. הָעוֹשֶׂה צִפּוֹר בַּמַּיִם, הַנִּתָּזִין וְאֶת שֶׁבָּהּ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן:

והיה לפניו נהר אחר, ועבר בו. ומים שעליו מן הנהר השני אינן לרצון ואינן מכשירין:

העושה צפור. שהוא מנתז מים בזריקתו והם העושים זה הנערים אצלנו מקנים לצחוק ואין הכוונה מהם שיבללו בהם אותו דבר שיבלל בה בעת הצחוק וכן המים אשר ישארו בה עד שנשאר אינו בכי יותן לפי שאין בכוונה השארתו שם:

השט כו' הנתזין אינן בכי יותן. והמים העולים עליו בכי יותן. הרמב"ם פי"ג מהט"א [הלכה ז']:

העושה צפור במים וכו' אינן בכי יותן. כתב הר"ב ואית דגרסי צנור כמו שעושין הנערים כו' לנתז כו' כך פי' הרמב"ם. אף ע"ג דגרסתו ג"כ צפור. וכתב הטעם שאין הכוונה מהם על אותו דבר שיבלל בה בעת הצחוק. וכן המים אשר ישארו בה עד שיזרקם אינן בכי יותן. לפי שאין הכוונה השארתו שם. ע"כ. ויהיו ענין הנתוז שבצחוק הזה. שמנתזין על לא דבר באויר השמים בלבד. דלא כמתכוין לנתז על חבירו דרישא. וכמשחק עמו דמתני' דלעיל. על כן לשחוק אמרתי מהולל: