נְסָכִין שֶׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל, אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר, יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֵינָן טְעוּנִים לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה, הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לָחֶם:

רבוכה. חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה. ורמב״ם פירש, רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו, לפי שהיה בה שמן כנגד החלות והרקיקין:

נסכין שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש כו': ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה כו': זה שאמרו אם יש זבח אחר יקריב עמו אין זה אלא בקרבן צבור לפי שעיקר בידינו ב"ד מתנה עליהם אבל קרבן יחיד העיקר שהן פסולים לזבח אחר ותנאי אחר ג"כ שיהא הזבח זבוח באותה שעה שנפסל הזבח הראשון אבל אם לא היה שם זבח זבוח הן פסולים כאילו לנו בלילה וסדר המשנה כך הוא ואם אין שם זבח אחר באותה שעה נעשו כמו שנפסלו בלינה ופסולים וכל זה אם קדשו בכלי שרת ויהיה הזבח זבוח לפי שהעיקר בידינו אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח שנאמר זבח ונסכים: ומה שאמר נמצא הזבח פסול אם נפסל בזריקה אבל אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ודע שאם לא נתקדשו נסכים הוא מקריב כל זמן שירצה לפי שהעיקר בידינו מביא אדם קרבנו היום ונסכו אחר י' ימים ואין הפרש בין יחיד או צבור וכן אשם מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו אחר עשרה ימים אבל אם קדשו בכלי שרת כמו שהתנינו אז תפסל בלינה: ומה שאמר אינן טעונים לחם אינו אלא אחר כפרה ר"ל אחר הקרבת התודה הראשונה שהיא העיקר אבל אם לא נקרב אחד מהן אלא הרי הן מצויות שתיהן היא ובנה או חליפתה או תמורתה שממירין אותה שתיהן טעונים לחם וכל זה בתודת חובה אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונים לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה לפי שהוא מותר תודה וכבר ידעת החובה היא במה שאומר הרי עלי ונדבה שיאמר הרי זו וכבר נתבאר זה פעמים. וממה שראוי לזכור אותו בכאן שיעור השמן שנותנים בתודה ובנזירות לפי שזה לא נתבאר בתורה אבל הלכה למשה מסיני שיהא חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר וכבר זכרנו שהתודה שלשה מינים מהן מצה צריך שמן רביעית חמץ אין צריך שמן ואותו חצי לוג חציו שהוא רביעית לרבוכה והרביעית הנשארת לחלות רקיקין וכן רביעית של לחם הנזיר לחלות ולרקיקים שאין בקרבן אלא חלות ורקיקים כמו שבארנו:

נסכים שקדשו בכלי. כתב הר"ב לאו דוקא בכלי שאין נסכים מתקדשים כו' ואע"פ שנתקדשו בכלי אלא בשחיטת הזבח וכו'. ה"פ דלאו דוקא דקדושת הכלי בלבד מקדשם אלא אף בשחיטת הזבח ומיהו קדושת כלי נמי בעינן כדמפורש בסיפא דכל זמן שלא נתקדשו בכלי אע"פ שנשחט הזבח יכולין להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים. ומ"ש הר"ב שאין נסכים מתקדשין ליפסל ביוצא ולינה וכ"פ רש"י וכתבו התוס' דלא יתכן דהא תנן בספ"ב דמעילה דמשקדשו בכלי הוכשרו ליפסל כו' בלינה. ואין לדחוק דהתם תנן מנחת נסכים ואילו הכא נסכים תנן ואינן אלא יין דהא פרישית במ"ג פ"ד דזבחים דנסכים אף הסלת בכלל ועוד התוס' העתיקו הא דמעילה נמי נסכים כו'. ואע"פ שכתבו ג"כ דיש לדחות דהתם דוקא בנסכים הבאים בפני עצמן מ"מ הכריחו דמפסלי בלינה בכלי שרת ופירשו דהכא מיירי לענין שלא לשנותן לזבח אחר וכן הרמב"ם סתם וכתב בפירושו דהכא וכן בחבורו פ"ב מהמה"ק שאם נתן הנסכים לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה ובפי"ב מה' פה"מ כתב משנתינו זו וז"ל נסכים שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשי הנסכים ליקרב. נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח מה יעשה בהן אם היה שם זבח אחר כו' ואם לאו כו' נעשו כמו שנפסלו בלינה ע"כ. הרי שגם הוא מפרש לענין שלא לשנותן לזבח אחר. ואני תמה על הכ"מ דמפרש להרמב"ם כפירש"י דמפרש הסוגיא לענין ליפסל בלינה. ועוד בפ"ב מהמה"ק אדכתב הרמב"ם שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה כמו שהעתקתיו בסמוך. כתב הוא דממשנתינו למד דתנן נסכים שקדשו בכלי כו' ואם לאו יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. ע"כ. וזה דבר תימה דהא מתני' מפרשינן דהכי קתני נעשה כמו שנפסלו בלינה. ועוד מה לו לדחוק ומשנה שלימה שנינו בספ"ב דמעילה. אלא דאה"נ דמאותה משנה הוא שהעתיק הרמב"ם. ומשנתינו דהכא מפרשה לענין שלא לשנותו לזבח אחר וכדעת התוס' ומ"מ לענין הלכה איכא בינייהו דהרמב"ם והתוס' כמו שאכתוב לקמן בס"ד:

ונמצא הזבח פסול. לשון הר"ב שנפסל בזריקה דאילו בשחיטה נפסל לא קדשו נסכים. דלא אמרן דקדשי בשחיטת הזבח אלא בשחיטה כשרה דלא דמי לתודה דאפילו בשחיטה פסולה מתקדשים הלחם כדלעיל. דפירש"י בפ"ב דף ט"ו. דשאני תודה דילפינן מדכתיב יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ע"כ והא דכתב הר"ב בזריקה הכי איתא בגמ' ולאו דוקא דהא איכא נמי קבלה והלוך. אלא נקט זריקה שהיא תכלית עבודת הדם. וה"ה בקבלה והלוך. וזהו שדקדק הרמב"ם לכתוב מקבלה ואילך כמו שהעתקתי לשונו לעיל:

אם יש שם זבח אחר. שאין לו נסכים. רש"י:

יקרבו עמו. כתב הר"ב בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין כו' אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר. והקשו התוספות בפ"ב דף ט"ז דא"כ משכחת לרבנן דנסכי בהמה חייבין עליה משום פיגול שנעשית השחיטה בהכשר ופיגול בשאר עבודות. כלומר והתם תנן דדוקא לר"מ מתפגלין ולא לרבנן כדפי' הר"ב שם. ופירשו דסוגיא דהכא אתיא לר"מ אבל לרבנן מתניתין כמשמעה דכשנפסל הזבח ואפילו בשחיטה מותר לשנותו לזבח אחר ואפילו בשל יחיד ע"כ. ולפי שהרמב"ם פסק למשנתינו כאוקימתא דבזריקה ובשל צבור ופסק נמי בפי"ח מה' פסולי המוקדשים דלא כר' מאיר אלא שאין הנסכים מתפגלין כלל. וגם הר"ב פסק כך לעיל במשנה ד' פ"ב הלכך נ"ל לתרץ דסברת חכמים דהואיל ודין הנסכים שיהו נקרבים אפי' לאחר כמה ימים וכן ראוים לשנותן לזבח אחר בצבור. הלכך אע"פ שאם נפסל הזבח מקבלה ואילך נדחו הנסכים בשל יחיד. אפ"ה אין בהם פגול כיון שאינן תלוים בזבח להקריב עמהם מיד וכן יכולים להשתנות בשל צבור:

ואם לאו יפסלו בלינה. כתב הר"ב דחסורי מחסרא וה"ק בד"א וכו' אבל אם לא היה זבח זבוח כו' נעשה כו' גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשום זבח זה כשרים לשום זבח אחר ואפילו בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. אבל כשהיה הזבח זבוח באותה שעה שנפסל זה. ומיד היו הנסכים לזבח אחר. דמי כאילו לשם האי זבח הובאו לנסכים. ולא אתו למימר נסכים שהפרישו כו'. רש"י:

ולד תודה כו'. עיין במשנה ב' פרק ג' דתמורה:

שנאמר והקריב על זבח התודה. [התודה] בה"א הידיעה. הרמב"ם שם: