הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

נמצאו. שלשה עשרונות ושליש לכל מין ומין. שבמצה:

האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין כו': המצוה השניה לפי שנא' בה תודה מן החולין היה חובה ונתחייב בלחם והלחם ג"כ חובה ואינו יכול להקריב חובה ממעשר שני כמו שיתבאר אחר זה: ומה שאמר במצות השלישית והרביעית יביא ר"ל שמותר לו להביא כמו שאמר ואם הביא הכל מן החולין הרי זה משובח ולא חייבוהו במצות ד' שיביא לחמה ממעות מעשר שני ולא מעשר שני עצמו אלא כדי שיהיה הלחם הבא עמה ר"ל עם השלמים כמותן כשם שאין השלמים מן המעשר עצמו אלא ממעות המעשר ג"כ הלחם יהיה ממעות המעשר:

תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא לחמה מן החולין. פי' הר"ב דלחם נגרר אחר תודה וכיון דאמר כו'. הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר. לאו כלום הוא. ואפילו תוך כדי דבור דלא מיבעיא לב"ש דרפ"ב דנזיר. דס"ל באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. דלא מצי מיהדר תוך כדי דבור. אלא אפילו לב"ה דאמרי אינו נזיר לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרי' נמי דתוך כדי דבור כו' חוץ ממגדף וע"א והקדש כו' [כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ה דתמורה וע"ש] תוס' ועיין משנה ג' פי"ב:

ולא יביא מחטי מעשר שני. פי' הר"ב דלחם דומיא דשלמים בעינן. מה שלמים ממעות מעשר שני כשאינן עליו חובה כדלקמן. ועיין בפי' הר"ב משנה ג' פ"ק דמעשר שני: